עונג יום טוב קלא

עיי"ש בד"ה שהולכין וא"כ הוי ס"ס שמא של עכומ"ז הוא ואת"ל של ישראל שמא נעשה אחר הפסח וכיון דהוי ס"ס ודאי דשרי ואי אפשר להוכיח מזה דהולכין אחר רוב עוברי דרכים להכי הוצרכו רש"י ז"ל ותוס' לפרש דהוכחת הש"ס הוא מדאסר הפת באכילה ע"כ דהולכין אחר רוב עוברי דרכים אבל היכא דליכא אלא ספק א' לא מוכח מסוגיא זו דאזלינן לקולא מ"מ לא ידעתי מה מקום ספק בזה דמה נשתנה ספק זה מכל ספיקות דרבנן דאזלינן לקולא. ואף שהרי"ף ז"ל פירש הא דתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק אחר המועד היינו אחר יו"ט דצריך בדיקה גם אחר יו"ט שמא יש חמץ שעבר עליו הפסח מ"מ אין ראיה מזה דספק חמץ שעעה"פ אסור. דהתם שאני דאתחזק איסורא מכולה שתא כמ"ש המג"א (ס' תל"ז ס"ק ד') ומצוי חמץ גם האידנא ויבוא לאכלו: **(הגה"ה ודע שראיתי במהרש"א ז"ל דבר תמוה שהקשה על מה שכתבו התוס' שם בירובין (דף ס"ד) ד"ה ולמדנו דאי סבור שאסור בהנאה הי' לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה והקשה המהרש"א הא הוי ספיקא דרבנן ולק' ותמיהני דהא אי סבירא לן דחמצו של כותי נמי אסור בהנאה ע"כ מדאורייתא אסור כר' יהודא כדמסיק בפסחים (דף כ"ט) דלרבי יהודא גם של כותי אסור מן התורה לאחר הפסח והוי ספיקא דאורייתא ובעינן למיחש שמא נעשה בפסח ודברי התוס' נכונים:)** מיהו אפשר לומר דבחמץ הנמצא אם הוא בודאי מימות הפסח וספק של ישראל ספק של עכומ"ז יש לאסור מטעם חזקה דהא בתוך הפסח היה בודאי אסור דאף חמץ של כותי אסור בתוך הפסח מוקמינן לי' אחזקתו ולא אזיל איסורא מיני' אולם נראה דלא שייך חזקה אלא בדבר שאנו דנין אם נשתנה מכמו שהיה אי לא כגון אם הלכה ממנו הטומאה או הטהרה או לא אם הלך ממנו האיסור או היתר או לא דמעמידין הדבר על חזקתו כמו שהי' עד עכשיו ולא נשתנה אבל אם אנו מסופקין על דבר אחד אם הוא דבר שמועיל לו זמן להתירו ואם אנו רוצים להעמידו על חזקת איסורו אנו צריכים לאמר שמתחילתו היה ממין שאין לו היתר לעולם זה לא אמרינן דמשום החזקה לא ישתנה הדבר מכמו שהי' ואם הוא ממין שמועיל לו היתר לא ישתנה בשביל החזקה להכי אם אנו מסופקין על חמץ זה אם בפסח הי' של ישראל או של כותי לענין אם הלך ממנו איסורו אחר הפסח או לא אין אנו יכולין להעמידו על חזקתו שלא הועיל לו הזמן להתירו ולאמר מחמת זה שהי' מתחילתו חמצו של ישראל דלא מהני חזקה אלא על מה שאנו דנין על ספיקו אחר לידות הספק אבל לא לדון הדבר איך היה קודם שנולד הספק הלכך ספק בחמץ שעבר עליו הפסח אם הוא של ישראל או של כותי דמי לשאר ספק דרבנן שמתירין אותו ונלע"ד עוד אפי' לדעת הגאונים שהביא בעל העיטור דסברי דגם חמץ של כותי אחר הפסח אסור באכילה הוא רק שאסור ליטול חמץ מיד כותי אם החמץ ע"ע הפסח אבל בחמץ הנמצא מותר אף באכילה וטעמא דמילתא דליטול חמץ שעעה"פ מיד עכומ"ז גזרינן שמא יצוה הישראל להכותי שיכין לו חמץ בפסח שיהא מזומן לו לאכול אחר הפסח והחמץ יהא בביתו של ישראל גם בפסח וזה אסור אף דהחמץ הוא עדיין של כותי מ"מ אסור משום רוצה בקיומו כמ"ש המג"א (בסי' ת"נ ס"ק י"א) גבי משכיר כלי לכותי שיבשל בו חמץ דאסור משום שרוצה בקיומו של הכלי שלא ישבר הכלי ולהכי אם הכותי אופה החמץ בביתו של ישראל כדי שיהא מזומן לישראל לאכול אחר הפסח אסור משום רוצה בקיומו ואפשר דאסור מה"ת ולהכי אסרו שלא לאכול אחר הפסח חמצו של עכומ"ז שעבר עליו הפסח ואף דגבי שבת אמרינן דמה שהכותי עושה בשבת לעצמו אינו אסור אחר השבת התם אף אם יצוה לעכומ"ז לעשות ליכא אלא איסור שבות אבל הכא אם העכומ"ז יעשה בשביל הישראל ויהא בביתו של ישראל אסור משום רוצה בקיומו מה"ת וכ"ז הוא בחמץ שנוטל מעכומ"ז אבל בחמץ שאינו נוטל מיד העכומ"ז רק שהוא חמץ הנמצא לא גזרו ולהכי אמרינן חנות של ישראל ופועלים עכומ"ז נכנסים לשם חמץ הנמצא מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דבחמץ הנמצא לא גזרו ועיין בבע"ה שכתב בסוף דבריו וז"ל והדין עלינו להחמיר שנהגו עכשיו שהישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה ונעשה חמץ של ישראל שעע"ה שאסור בהנאה ומערימים בזה לפיכך הי' לנו לגדור גדר עלינו עכ"ל ואפשר שהגאונים שהביאו בהע"ט לאסור סברי דגם מדינא אסור מהך גזרה דגזרינן שמא יתן עכומ"ז דורון או שיאמר לו לאפות ויהיה בביתו של ישראל ויבוא לידי איסור דאורייתא: ובמה שבארנו שספק חמץ שעעה"פ שרי לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ הוי דרבנן. יתבאר היטב סוגיא דחולין (דף ד') דמייתי התם סייעתא דישראל אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא מברייתא דחמצן של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד מפני שמחליפין סברוה הא מני רבי יהודה היא דאמר חמץ שעעה"פ דאורייתא וקתני מפני שמחליפין והתוס' נדחקו הרבה דהא אסור משום פת עכומ"ז עיי"ש אבל מצאתי לרבינו ירוחם בדיני חמץ שכתב בשם בעל העיטור דמחליפין השאור קאמר דהעיסה עצמה עושין אחר הפסח והשאור לוקחין משל עכומ"ז ע"ש שהוכיח לפרש כן מפני כמה קושיות ומצאתי להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שפי' כן ליישב קושית התוס' מדעתו דנפשי' ולא זכר שכן מבואר בבהע"ט לרבינו ירוחם אלא שהקשה המ"י שם דא"כ דקאי מחליפין על השאור א"כ מאי קאמר סברוה הא מני ר"י היא דסובר חמץ שעעה"פ דאורייתא וניליף מינה דאמרינן לא שביק היתרא ואכל איסורא אף היכא דאיכא למיחש לאיסור דאורייתא הא בשאור שעעה"פ ליכא איסור דאורייתא אף לר"י דמדאורייתא שאור בטל ברובא כדאמרינן בנדה (דף מ"ו) גבי עיסה של חולין שנדמעה או נתחמצה בשאור של תרומה דקרינן לה התם דימוע דרבנן כמ"ש רש"י ותוס' דמה"ת ברובא בטל וא"כ אמאי קרי לה הכא איסור דאורייתא לר"י והניח הדבר בצ"ע: ולענ"ד לא קשה מידי דכיון דמוקמינן לה כר"י ור"י סובר לה התם מב"מ לא בטיל ושפיר הוי דאורייתא דשאור המחמץ העיסה מיקרי מין במינו כמ"ש התוס' שם