עונג יום טוב קל

דאמרינן ביבמות (פ' הערל) דערל אסור לאכול בתרומה. וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דאפילו מתו אחיו מחמת מילה דהוא אנוס ואינו רשאי למול מפני פ"נ נמי אסור לאכול בתרומה. וע"כ משום שהקפידה תורה בערל שלא יאכל בתרומה ולהכי אסור אפילו באונס מפני פ"נ. וה"נ כיון שאסרה תורה לשחוט הפסח כשיש חמץ ברשותו אסור אפילו אם אנוס להחזיק החמץ דמ"מ יש לו חמץ ולאו בר אתויי פסח הוא מיהו אפשר לומר דדמי למילת זכריו שמעכבים שחיטת הפסח דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואפ"ה אמרינן ביבמות (דף ע"א) שאם היו אביו ואמו חבושים בבית האסורים אין מילת זכריו מעכבתו שהוא אנוס וה"נ אף שהחזקת חמץ מעכבתו מלשחוט הפסח מ"מ כשהוא אנוס בהחזקת החמץ אינו מעכבתו: מיהו אפשר לומר דמילת זכריו לא נאמר בלשון לאו לא תשחט הפסח ובכך ערל רק בלשון עשה כתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכיון שהוא אנוס ופטור מהעשה אינו מעכבתו מלשחוט פסחו אבל הכא דאזהרתו בלשון לאו לא תשחט הפסח על החמץ לא מהני מה שהוא אנוס כיון דמ"מ הוא שוחט על החמץ ואי הוה נאמר אזהרת פסח על החמץ תשביתו חמץ ואז ישחט הפסח אז הוי אמרינן שפיר כיון דאנוס מלהשבית החמץ יכול לשחוט הפסח אבל השתא דכתב רחמנא לא תשחט פסח על חמץ אין נ"מ אם הוא אנוס או לא כל שיש לו חמץ לא ישחט וה"נ מסתברא מפשטות הסוגיא דיבמות (דף ע"א) דבעי התם קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה שמי' ערלה או ל"ש ערלה ופשיט מהא דתניא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה מניין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל אז אז לג"ש בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשי' דזבנינהו ביני ביני אלא זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה היכי משכחת לה לאו דאתיליד ביני ביני ש"מ ערלות שלא בזמנה הויא ערלה ופריך רבא ותסברא המול לו כל זכר כתיב והאי לאו בר מהילא הוא עיי"ש הרי הוי סובר כיון דערלות שלא בזמנה מיקרי ערלה אסור לאכול אף שאין בידו למול ורק רבא דחי ליה כיון דכתיב המול לו כל זכר ואז יקריב לעשותו משמע שאינו מעכבתו מלאכול אלא היכא דבידו למול א"כ הכא גבי חמץ דלא כתיב בהאי לישנא תשביתו שאור מבתיכם ואז יקרב לעשות הפסח דהוי משמע מיני' כל שאין בידו להשבית מחמת אונס אינו מעכב אלא כתיב בלשון אזהרה לא תשחט על חמץ דם זבחי אונס נמי בכלל ומעכבתו מלשחוט כמו דהוי סובר הפשטן גבי מילת זכריו כנלע"ד: סימן לז שאלה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מה דינו תשובה כתב המג"א (בסי' תמ"ט ס"ק ב') וז"ל משמע מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעינן אם הוא של עכומ"ז או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה וכ"מ בעירובין (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ובתוס' דאם לא היו הולכין אחר רוב עוברי דרכים והוי תלינן בשל ישראל אפ"ה הוי שרי בהנאה ומוכח משם דאזלינן בתר רובא דהיינו רוב העיר כדאיתא ביו"ד (סי' א') ואם הוא בענין שאפשר לתלות שנעשה אחר הפסח אפילו במקום שרוב ישראל מצוין שרי עכ"ל המג"א: והנה מדבריו משמע דהב"ח סובר דבחמץ הידוע שהוא של עכומ"ז מותר אף באכילה ובחמץ הנמצא כיון דאיכא למימר דשל ישראל הוא אסור באכילה ומותר בהנאה ותמיהני דלא מוזכר דבר זה בב"ח דהב"ח הביא דעת בעל העיטור דחמץ של עכומ"ז אסור באכילה ורק בהנאה מותר והקשה עליו מברייתא דפסחים דחנות של עכומ"ז ופועלים ישראלים נכנסים לשם דמותר באכילה עיי"ש וא"כ לדברי ב"ה אפילו בידוע שהוא של עכומ"ז אסור באכילה ולפי מה שהביא הב"ח מברייתא דחנות דחמץ של עכומ"ז מותר באכילה אפשר לומר דגם בנמצא ואינו ידוע אם של ישראל אם של עכומ"ז נמי מותר באכילה דכיון דחמץ של ישראל שעבר עה"פ הוא נמי רק מדרבנן א"כ הוי ספיקא דרבנן ומותר אף באכילה דתלינן דשל עכומ"ז הוא לקולא כמו שהסכים המג"א בעצמו לענין הנאה דתלינן לקולא שהוא של עכומ"ז אבל מה שכ' המג"א בשם הב"ח דחמץ הנמצא אסור באכילה לא ידעתי מנין לו ולא ידעתי מה מקום ספק בזה ואף מה שכ' המג"א דהכי משמע מרש"י ותוס' לענ"ד לא מוכח מידי דהא כוונת המג"א בעירובין (דף ס"ד) מדאמר שם בר"ג שמצא גלוסקא סמוך לפסח ואמר לר' אלעאי טול גלוסקא ואח"כ צוה ליתנו לעכומ"ז ואמר ש"מ שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של עכומ"ז אחר הפסח מותר בהנאה ופרש"י ותוס' דמוכח שהולכין אחר רוב עוברי דרכים שהם עכומ"ז דאי לא אזלינן בתר רוב עוברי דרכים אמאי אסרו באכילה משום פיתן ואמאי לא פירשו דמוכח דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים מדשרי ליתנו לעכומ"ז ולא אסרו בהנאה משום דשמא של ישראל הוא א"ו דמזה לא מוכח מידי דאפילו הוי ספק השקול נמי שרי בהנאה: ולפענ"ד לא מוכח מזה מידי דהא התוס' כתבו שם דהיה אפשר לומר ולתלות שנעשה הפת אחר הפסח