עונג יום טוב קכט

תנאו ולהכי בתחילה חייבין עליה משום ערוה ועיי"ש בדבריו ז"ל וקאי אף למ"ד כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. דאף דלדידיה אמרינן דכשנתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע דמגורשת מעיקרא הואי מ"מ הכא דבעצם קיום התנאי איכא איסורא דא"א אי לאו קיומו דהאידנא אסור ולא אמרינן דקיומו והתירו באין כאחד ואף שאם נבעלה לאחר ואח"כ נתקיים התנאי אמרינן איגלאי מלתא למפרע דפנוי' הואי מ"מ אם יש בעצם התנאי איסור אי לאו קיומו דהאידנא אמרינן דאיסורא קא עביד בעת קיומו א"כ ה"נ בענין נתינת הארץ כיון שניתנה בתנאי שיקיימו הקרבת העומר נהי דלכל מילי חשבינן א"י ירושה להם מאבותיהם וכשהקריבו את העומר אגלאי מילתא למפרע דמשעת נתינה זכו בה דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ונחשבין כל האשירות כדין ע"ז של ישראל וכן לענין חלה אמרינן בירושלמי (בפ"ב דחלה) שהתבואה שמצאו ביד עכומ"ז היתה חייבת בחלה משום דלמפרע ירשו מ"מ פריך שפיר מהיכן הקריבו את העומר דאי מהנך דעייל ביד עכומ"ז הא קציר עכומ"ז פסול להקרבה וכיון דירושת הארץ לא נגמרה אלא בעצם הקרבת העומר שהוא קיום התנאי וקציר עכומ"ז פסול להקרבה א"כ הא הוי פסול בעצם ההקרבה ובתחילה הוא מקריבו בפסול וכמו שהוכחנו מדברי הירושלמי והרשב"א ז"ל דלא אמרינן שקיומו והתירו באין כאחד ואף דבכל מילי מהני הא דא"י ירושה להם מאבותיהם מ"מ פסול שבעצם התנאי לא מתכשר ע"י קיום התנאי ושפיר פריך מהיכן הקריבו דכיון דבעינן שיהא העומר מקציר ישראל בעינן שיהא קציר ישראל מבלעדי ההקרבה ולא מהני מה שע"י ההקרבה יהא נעשה קציר ישראל ופסול הקרבן ודו"ק: [ובזה המתקנו הא דאיתא בברכות (דף נ"ז) אמר ר' זירא אנא לא סלקי לארעא דישראל עד דחזאי שערי בחלמא ועיין במהרש"א ז"ל שנדחק ליישב מה ענין שעורים אצל א"י ופי' שם בדוחק ולדברינו הנ"ל א"ש לפי דברי המדרש שאברהם לא זכה לירש את הארץ אלא בשביל מצות העומר והעומר בא מן השעורים להכי רמזו לי' במה שהראו לו שעורין בחלומו שיעלה לא"י ובדרושים שלנו מבוארים הדברים בעזה"ש ביתר ביאור]: סימן לו ואשר נסתפק כבודו במי שהיה לו חמץ בעה"פ במקום אחר והוא במקום אחר והשעות זמניות שבמקומו אינם שווים להשעות זמניות שבמקום החמץ מחמת שינוי האקלים בתהלוכות השמש ובמקומו עדיין קודם התחלת השש שעות שמותר למכור את חמצו לנכרי והחמץ מונח במקום אשר לפי ערך שעות היום הוא אחר שש שעות ומכר חמצו במקום שהוא מפני ששם הי' עדיין תוך שעה חמישית שמותר בהנאה אם חמצו מותר בהנאה או לא. אי בתר דידיה אזלינן או בתר חמצו: ולכאורה נראה לי קצת ראי' לדין זה דבתר חמצו אזלינן כיון שחמצו הוא במקום שהוא אחר זמן איסור נאסר בהנאה ולא משגיחינן על זמן מקום שהבעלים עומדים שם מהא דתנן בפסחים (דף ל"א) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ומבעיא ליה כשהוא משלם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם וקפשיט ממתניתין דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש א"א בשלמא לפי מדה משלם שפיר אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ודחיק לאוקמי דמתניתין אתיא כר"י הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה והוה בר דמים בפסח עיי"ש בגמרא: ואם איתא דבחמץ אזלינן בתר מקום שהבעלים שם היכי שהוא במקום אחר וחמצו במקום אחר א"כ אמאי לא משני דמיירי שאכל תרומת חמץ בשביעי של פסח בסוף היום והבעלים עומדים במקום שכבר כלה היום והאי חמץ הוי שפיר לבעלים בר דמים שהרי יכולים למוכרו שם במקום שהם ולהביאם אצלם דכיון שביטלו ולא היה יכול לבער שהי' בריחוק מקום אין החמץ נאסר אחר הפסח משום קנסא. ואפילו אם נימא דהחמץ נאסר מדרבנן מטעם קנס מ"מ נראה לי דא"ש מתניתין דבשוגג משלם קרן וחומש שאע"ג שאסור בהנאה מדרבנן מטעם קנסא מ"מ אין האיסור דרבנן פוטרו מלשלם קרן וחומש דומיא דהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ב) דאין איסור דרבנן דחולין שנשחטו בעזרה פוטר את הגנב מתשלומי דו"ה וה"נ אין איסור דרבנן המבטל את התרומה מבר דמים פוטרו מתשלומי קרן וחומש ובמזיד פטור דבמזיד הוי כגזלן דעלמא וכיון דלא הי' בר דמים גם אצל בעלים כדין חמץ שעעה"פ פטור מתשלומין ומדמי עצים ולא הוי צריך לאוקמי מתניתין כר' נחוניא בן הקנה] והוי לבעלים האי חמץ בר דמים דלדידי' כבר הוא אחר הפסח מיהו האוכל חייב כרת דבמקום שאכל החמץ עדיין יום וחייב כרת ולהכי בשוגג משלם קרן וחומש דהתשלומין הוי כפרה ובמזיד פטור משום קילבד"מ ומדלא משני הכי ודחיק לשנויי דאתיא מתניתין כריוה"ג דלא קיי"ל כוותיה משמע דלרבנן לא משכחת לה שיהא חמץ בפסח בר דמים מוכח מזה דבחמץ אזלינן בתר מקום שהחמץ מונח וכיון דבמקום שהחמץ מונח עדיין הוא זמן איסורו לאו בר דמים הוא לגבי בעלים ואסורים ליהנות ממנו ולמוכרו אף שהם במקום שהוא לילה: נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה שצריך להחזיק החמץ ברשותו מפני הסכנה כההיא דתנן לא' ילעוס אדם חיטין ויתן ע"ג מכתו דמפני הסכנה ודאי דשרי אם רשאי לשחוט פסחו או לא ולכאורה אפשר לומר דדמי להא