עונג יום טוב קכז

זה דכיון דקודם זריקת הדם היה כל הקרבן אסור באיסור מוקדשין ולאחר שנזרק הדם הותר חלקן של הבעלים הקיימים וחלק המתים באיסורן קיימין א"כ לא היה ניכר המבטל בהתירו ולהכי ליכא כאן דין ביטול וצ"ע: סימן לה ובמה שכתבנו לעיל (בסימן ל"ד) דלא שייך ביטול אלא אם גם אחר שנפריד שיעור האיסור נצטרך לבא לדין ביטול אבל היכא שאם נפריד שיעור האיסור יהא השאר מותר לגמרי בלי שום ביטול לא שייך בזה ביטול יש לעיין בפרט זה ולכאורה יש להביא ראיה דגם בכה"ג שייך ביטול דבפסחים (דף ל"ה) ממעטינן שאינו יוצא במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא בו יד"ח מצה וכל שאין איסורו משום ב"ת חמץ אין יוצאין בו יד"ח מצה והתוס' בפסחים (ל"ח) ובסוכה (דף לה) הקשו ל"ל קרא ת"ל דטבל לא הוי לכם כמו דילפינן אתרוג של טבל ומצה נמי בעי לכם ותירצו דגבי אתרוג שפיר לא מיקרי לכם משום דאתרוג החסר פסול וחלקו של כהן שיש בהאי אתרוג לא מיקרי לכם ופסול אבל גבי מצה הא יכול לאכול יותר מכזית שיהא שיעור מצה לבד חלקו של כהן ושפיר הוי לכם להכי איצטריך קרא דב"ת עליו וקשה להני אמוראי דחיישי למצוה הבב"ע בר"פ לולב הגזול (דף למ"ד) אכתי לא מיבעי לן קרא דבת"ע דתיפוק לי' משום מהב"ב (ובאמת נשארו התוס' שם בתימא) ואף דאיכא למימר דמיירי שאין לו מצה אחרת וה"א דאתי עשה ודחי ל"ת ולא מיקרי מהבב"ע מ"מ כיון שצריך לאכול יותר מכשיעור לא שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת דבהאי יתורא דקאכיל ליכא עשה ועיין בשא"ר (סימן צ"ז) שהקשה כן. ואף שהתוס' בעירובין (דף ק') הקשו בהא דמתן א' שנתערב במתן ד' דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף. ותירצו דכיון דבא ע"י פשיעה לא דחי עיי"ש משמע הא אי לאו טעמא דע"י הפשיעה הוי אמרינן שיתן כולן במתן ד' אע"ג דהעשה מקיים בטפתא דדמא שהוא ממתן ד' והל"ת עובר בהני טיפות שהם מקרבן של מת"א אפ"ה דחי עשה ל"ת משום דכיון דמעורבין זב"ז וא"א להפרידן וא"א לקיים מ"ע דמתן ד' אא"כ יעבור אל"ת בדמים של מתן א' רשאי לזרוק הדם משום דחיית עשה לל"ת וא"כ ה"נ הכא באוכל יותר מכזית מצה של טבל אף שהעשה הוא מקיים רק בשיעור כזית מ"מ רשאי לאכול יותר מכזית שאם לא יאכל יותר מכזית לא יצא דמעורב בו חלקו של כהן להכי מותר לאכול האי יתורא דכזית מפני דחיית העשה והותר לו לאכול אף יותר מכשיעור המצוה כדי לקיים העשה אף דבהאי יתורא ליכא קיום המצוה וליכא מהב"ב. מ"מ נראה דלא דמי כלל דהתם כשנותן מתן ד' בהאי נתינה גופא מקיים זריקה דמתן ד' בדמי העולה ועובר אבל תוסיף בדמי הבכור ומעשר דאף דלאו באותו דם עצמו שמקיים עשה דזריקה עובר ל"ת דבל תוסיף מ"מ בחדא נתינה מקיים מצות זריקה ועובר אבל תוסיף ואתי עשה ודחי ל"ת אבל אכילה דמצה כשאוכל יותר מכשיעור מצה האי אכילה מעשה לחוד והאי אכילה מעשה לחוד דחיך יטעם אוכל וכל משהו אכילה בפ"ע הוא והמצוה מקיים בשיעור מצומצם וביתורא דקא אכיל ליכא מצוה ואכילה בפ"ע הוא הלכך אם אכל יותר מכשיעור לא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת והוי מהב"ב ול"ל קרא דב"ת חמץ וצ"ל דאם יאכל יותר מכשיעור נמי שרי מטעם דכיון דהכזית שאוכל אין בו איסור משום שמקיים בו המצוה ונדחה האיסור ל"ת שבו מפני המצוה גם היתרון שיותר מכזית נמי שרי שהוא בטל בהיתר היינו הכזית שאוכל לקיום המצוה דהא היתרון אין בו אלא מעט והוא משהו בעלמא לחלקו של כהן דחטה אחת פוטרת את כל הכרי ומתבטל בכזית דשיעור מצה ולא דמי לשאר טבל דעלמא שהאוכלו חייב ולא אמרינן דמתבטל חלקו של כהן דהתם כל כמה שלא הפריש כולו אסור אבל הכא שהכזית הותר מפני דחיית העשה שפיר מתבטל מה שיש בו מעט יותר מכזית (ובזה היה אפשר ליישב שיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק בלולב הגזול דביו"ט שני נמי פסול כר"י דמצוה הבב"ע דאורייתא דדריש מקרא והבאתם את הגזול ואת הפסח וגו' שתמהו עליו הראשונים ז"ל שלא פסק כשמואל דסובר דל"ש אלא ביוט"ר אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול דאף דשמואל ור"י הלכה כר"י מ"מ כיון דרבא סבר שם כוותי' דשמואל צריכין למפסק כשמואל ובעינן למפסק כרבא דהוא בתרא אבל לפמש"כ א"ש דא"א למפסק בזה כשמואל ורבא דשמואל לטעמי' דסובר בפסחים (דף כ"ט) ובע"ז (דף ע"ד) כר"י דמין במינו לא בטל וכיון דלא בטל היותר מכשיעור א"כ ליכא למימר דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל דאיותר מכשיעור ליכא עשה והאיסור יש וא"כ הוה מצוה הב"ע אם יאכל ומדאצטריך ברייתא למעוטי מקרא למצה של טבל משום שישנו בב"ת טבל ולא משום ב"ת חמץ מוכח מזה דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה וכן רבא סובר נמי כר"י דמין במינו לא בטל בפסחים (דף ל') לשיטת רש"י ז"ל שם עיי"ש וכן שיטת כמה רבוותא ז"ל אבל לר' יוחנן דסובר דמין במינו בטל ליכא הוכחה מהך ברייתא דלא חיישינן למצוה הב"ע משום דהאי משהו היותר מכשיעור בטל בשל היתר וליכא מצוה הבב"ע והוצרך ללמוד דאינו יוצא במצה של טבל משום שאינו בבת"ח ולהכי לדידן נמי דפסקינן דמין במינו בטל בעינן למיפסק כר"י דמהב"ע פסול ובעינן למימר כיון דקפסיק ותני גזול פסול ל"ש ביו"ט א' ול"ש ביו"ט שני ועיין ברא"ש ע"ז (דף ע"ג) שגם הרב אלפסי ז"ל חזר ממה שפסק כשמואל במין במינו ופסק כר' יוחנן דמין במינו בטל]. מיהו לפמש"כ לעיל דבכה"ג לא שייך ביטול דכל היכי דאם נפריש מעט מהאיסור נשאר ההיתר בהיתר גמור עד שלא יצטרך לדין ביטול א"כ ה"נ לא שייך לומר דליבטל מה שיותר מכזית בשיעור כזית דהא כיון אם היה מפריש מעט מזה ילך האיסור לגמרי וישאר הכזית היתר גמור לא שייך בזה דין ביטול והוי מהב"ב אף לר' יוחנן ודו"ק: ובסברא זו שחדשנו בדין ביטול א"ש נמי מה שהקשינו לעיל בהא דב"מ (דף נ"ג) במע"ש שאין בו שו"פ שנתערב דלא מצי למיתי מע"ש בפרוטה ומחצה משום דהוי דאורייתא ודרבנן ולא מצטרפי והקשינו דליבטל האי מחצה פרוטה בפרוטה השלימה ולא יהא כאן איסור דאורייתא ויהא דרבנן ודרבנן ומצטרפי אבל לפי מש"כ א"ש דלא שייך בזה ביטול דכיון דאם יפריש שיעור דמחצה פרוטה ישאר הפרוטה בהיתר גמור בלי שום ביטול לא דיינינן בזה דין ביטול: ובזה מיושב הא דאמרינן בע"ז (דף ס"ב) בשוכר את הפועל ואמר לו העבר חבית של יי"נ שכרו אסור כשאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ודעת הרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל שם דכולם אסורים כמו דאיתא שם (בדף י"ט) הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז שכרו מותר משום דמכיש אחרון לית בה שו"פ הא אית בה שו"פ כל השכר אסור משום דבהאי פרוטה דמכיש אחרון שייך כל השכר וה"נ בחביות: אבל הטור בשם הראב"ד ז"ל (בסי' קל"ג) כ' דכשמשליך בים שכר חבית א' שרי עיי"ש מבואר שאינו נאסר אלא שכר של חבית זו וא"כ תקשה דלבטיל האי פרוטה במאה פרוטות ואמאי צריך להוליך לים המלח אבל לפי דברינו א"ש דלא שייך כאן ביטול דאם ישליך פרוטה אחת יהיה השאר היתר גמור דהא לא נתן לו הפרוטה של שכר יי"נ בעצמו רק ששילם לו כל המאה פרוטות ביחד וכשמשליך אחד אין כאן איסור ולא שייך ביטול מיהו בלא"ה יש לומר דהתם לא שייך ביטול משום שלא הוכר ההיתר בפ"ע קודם התערובות וכמש"כ לעיל: