עונג יום טוב קכד

מ"ח) אמתניתין דמי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים ומת האב והבנים קיימים ואמר ר"מ אם נתנו עד שלא חלקו נתנו וא"ל פטורים ופריך בגמ' מ"ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי לי' כי לא חלקו נמי ליזול לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה א"ר ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא אמר רבא מכדי ניכסי דבר איניש אינון ערבין בו מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע לו כו' ע"כ הרי דר' ירמי' סובר דשני יוסף ב"ש שלקחו בשותפות בע"ח גובה מהם ורבא נמי לא פליג אלא משום דניכסין דאינש אינון ערבין כו' ולרב יוסף דסובר דשותפים שיש להם שדה בשותפות יש לכל אחד חלק מיוחד רק שאין חלקו ניכר והכי הוא דינא דשותפות דיש לכל אחד חלק מיוחד אלא שאינו ניכר ואחרי שאינו ניכר אדעתא דהכי נשתתפו שישתמש כל אחד גם בחלק חבירו דהא למ"ד אין ברירה יש לכל אחד חלק מיוחד רק שאנו חוששין שנתחלפו החלקים והגיע לכל אחד חלקו של חבירו גם קודם חלוקה אמרינן שיש לכל אחד חלק מיוחד דהא לדעת התוס' אסור להפריש מיני' ובי' שמא מעט חיטים הם של ישראל ומעט הם של הנכרי וחוששין שמא מפריש מן החיוב על הפטור והא התם אשעת גידול קא מספקא לן דחיובא דמעשר תליא בשעת גידול התבואה דהא מייתי לה למיפטר משום דגנך ולא דגן עכו"ם והיינו אשעת הבאת שליש כדאיתא שם בסוגיא ואי נימא דבשעה שהם שותפים גם התוס' מודו דליכא חלק מיוחד לכל חטה דהאי ודהאי א"כ אמאי אסור להפריש מיניה ובי' א"ו דלדעת התוס' גם בשעה שהיו שותפים אמרינן דיש חלק מיוחד להעכומ"ז ולישראל ולהכי לא מצי להפריש מיניה וביה דילמא מפריש מן החיוב על הפטור והכי הדין בב' שותפין דעלמא שיש חלקים מיוחדים שאינם נכרים וא"כ היכא יכול לגבות מב' יוב"ש השותפין בקרקע דבשלמא בראובן ושמעון שיש להם שדה בשותפות ואחד מהן חייב לבעל חובו כיון שידוע שראובן הוא חייב להבע"ח בא הבע"ח ונוטל חלק א' מן השדה ואם יאמר לו שמעון החלק שאתה נוטל הוא שלי ואני איני חייב לך יאמר לו הבע"ח אם אתה אומר שזה החלק שלך א"כ תן לי חלק השני שהרי ע"כ יש לשותפך חלק בהאי שדה ואם אתה אומר שהחלק זה שלך תן לי חלק השני שהוא של הלוה שלי והלוה השני אינו יכול לדחותו שהרי הוא חייב לו בודאי אבל הכא בשני יוב"ש אם יבא ליטול חצי שדה בדרום יאמר לו אחד מהם זה שלי ואני איני חייב לך וכן אם יבא ליטול החצי שדה שבצפון יאמר לו האחר זה שלי ואני איני חייב לך דהא אינו ידוע מי הוא היוב"ש שחייב לו וממילא דאין המלוה יכול לגבות משדה זו ומדסבר ר' ירמי' דבע"ח גובה מהן ע"כ דסובר דשדה של שני שותפים יש לכל א' חלק בכל משהו ולהכי שפיר גובה הבע"ח מהאי שדה כיון שבכל חצי שדה שרוצה ליטול עבור חובו יש ללוה שלו חלק בה וכמו שהלוה יש לו חלק בכל השדה בכל משהו ומחמת זה משתמש בכל השדה כן נכנס המלוה בשדה זו בחובו ונעשה שותף עם מי שאינו חייב לו לאכול פירותי' עד שיחלקו את השדה ויטול המלוה מחצה בחובו וכיון דר' ירמי' ורבא סברי הכי דלא כרב יוסף דסובר דיש לכל א' חלק מיוחד כוותייהו נקטינן דאינהו בתראי ושפיר מייתינן ביכורים אף דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחין שחלקו לקוחות הן ואין ברירה. מכ"מ יש לכל אחד חלק ירושתו בכל משהו ומשהו ומיושבים דברי ר' יוחנן וגם פסק הלכה דידן ולפי"ז מוכח דאפילו בדבר שאינו מעורב מתחילת ברייתו כמו קרקע אמרינן נמי דיש לכל אחד חלק בכל משהו. ולמ"ד אין ברירה גם אחר החלוקה אמרינן כן וכיון דאתברר לן דע"כ לדידן בעינן למיפסק כשיטת רש"י דלמ"ד א"ב יש לכל אחד חלק בכל משהו: ולפי מה שבארנו דבענין דידן א"א לומר כלל ברירה משום דלא באו עדיין לכלל חלוקה רק שהחלק האחד נאסר מאיליו א"כ יש בכל משהו יי"ש חלק הישראל ואסור משום חמץ שעעה"פ: