עונג יום טוב קכג

בכל משהו ולפי שיטת התוס' שכתבו דאף מיני' ובי' לא מצי להפריש משום דאפשר דהחיטין שמפריש לתרומה הם של עכומ"ז והכרי שמפריש עליו הם של ישראל ומפריש מפטור על החיוב משום דלמ"ד אין ברירה אפשר לומר דחיטה זו דהאי וחיטה זו דהאי א"כ יש להקל ולהתיר חלקו של העכומ"ז ולומר דהגיע לו חלקו בלי שום ברירה רק שהחיטים שהגיעו לו הם שלו כיון דחמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן כמש"כ השא"ר ז"ל: והנה התוס' הקשו על רש"י ז"ל מהא דאמר רב יוסף אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דכיון דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן והו"ל קנין פירות לחוד וא"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים כ"א חד בר חד עד יב"נ ולשיטת רש"י דאמר דכל היכא דאמרינן אין ברירה כל משהו הוי של שניהן א"כ הכא גבי חלוקת שדה של ירושה יש לכל אחד חלק בודאי במה שהגיע לו בשעת חלוקה ויכול להביא ביכורים מחלקו לכל הפחות ואמאי לא משכחת לה דמייתי ביכורים בלאו חד בר חד: ולכאורה הי' נראה ליישב דיש לחלק בין תערובות המעורב בתחלת ברייתו לתערובות המעורב אחר ברייתו דבתערובות המעורב בתחילת ברייתו אמרינן דליכא חלק מיוחד כלל רק כל משהו הוי דתרווייהו. אבל תערובות שמעורב אחר ברייתו אמרינן שיש חלק מיוחד לכ"א רק שמעורב ואינו ניכר: ובחילוק זה מיושב מה שהקשו התוס' בחולין (דף ע"ט) ד"ה מה"ד דמותר להרביע באבוה דהאי חמור ואמו סוס ואבוה דהאי סוס ואמו חמור ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וגבי חצי עבד וחצי ב"ח אמרינן דאסור לישא חצי' שפחה וחציה ב"ח משום דאתי צד חירות ומשמש בצד עבדות ועיי"ש שדחקו בזה ולדברינו יש לחלק בין דבר המעורב בתחילת ברייתו למעורב אחר ברייתו דבפרידה שמתחילת ברייתו מעורב בה שני הכחות של סוס וחמור אמרינן דאין בה צד סוס מיוחד ולא צד חמור מיוחד רק שהוא כמין בפ"ע שמעורב בכל משהו כח סוס וחמור ולהכי שרי להרביעו אמינו אבל בחצי עבד וחב"ח ששיחררו רבו ונעשה התערובות אחר לידתו והוייתו בעולם יש חלק חירות מיוחד וחלק עבדות מיוחד ושפיר אמרינן דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וה"נ לענין קושיית התוס' על רש"י ז"ל יש לומר כה"ג דמש"כ רש"י ז"ל שיכול להפריש מיני' ובי' הוא גבי ישראל ועכומ"ז שלקחו שדה בשותפות שאנו דנין על יניקת החיטין שינקו משדה השותפות ונתערב בהן יניקת קרקע עכומ"ז ויניקת קרקע ישראל מתחילת ברייתו ממש ונעשה תערובות גמור עד שכל משהו הוא מיניקת שניהן ממש כמו גבי תערובות דפרידה ולהכי שרי להפריש מיני' ובי' אבל גבי בכורים דבעינן שיאמר האדמה אשר נתתה לי [דהאי לא משכחת לה דמייתי דקאמר היינו דמייתי וקורא קאמר כמ"ש רש"י ז"ל שאינו יכול לומר פרי האדמה אשר נתתה לי אבל להביא יכול אף בקנין פירות] ובעינן שהקרקע יהא שלו והקרקע נתחלק בעת שירשו מאביהם. ואי אמרינן אין ברירה איכא למימר שהגיע לכל אחד חלק חבירו ממש דהא אין בה תערובות מתחילת ברייתו רק תערובות שאחר ברייתו כמו בחצי עבד וחב"ח ויש לכל אחד חלק מיוחד ואיכא למימר שנתחלפו החלקים ואינו יכול לאמר מן האדמה אשר נתתה לי: **(הגה"ה ואחר כותבי מצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' למס' חולין (דף ע"ט) שהביא הקושיא מפרידות. ותי' וז"ל ולאו קושיא היא דשאני תולדה דמבלבל זרעייהו כדאמרינן לעיל דאל"כ סומא יוליד סומא כו' עיי"ש והוא כמ"ש שיש חילוק בין תערובות שבתולדה לתערובות שאח"כ:)** ולפי"ז היה מקום לחלק גם בנידון דידן אם היי"ש שהי' לישראל ולא"י בשותפות הוא מתחילת הוייתו של שניהם כגון שעשו אותו מתבואה שלהם בזה אמרינן דבכל משהו יש חלקו של ישראל ואסור גם חלק העכומ"ז משום דאין ברירה ומעורב בו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואם קנו בשותפות היי"ש חלק העכומ"ז יש להתיר דשמא הגיע לו חלקו ממש ואפילו חלקו של הישראל נמי יש להתיר מה"ט משום שמא הגיע לו חלקו של עכומ"ז אלא משום דדמיא לב' שבילין ותליא אם בא לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע תלינן בשניהם לקולא מיהו ל"ד להתם דהתם יש לשניהם חזקת טהרה להכי מקילינן אף דהחזקות סותרות זא"ז אבל הכא ליכא חזקת היתר אדרבה בפסח היו שניהם אסורין וא"א להתיר שום אחד מהם ועיין ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הלכה ב') שכ' ישראל ועכומ"ז שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכומ"ז בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובש"ת אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהן אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכומ"ז פטור מכלום מבואר מזה דחלקו של ישראל אסור דחייב בתרומה ומעשר ולא אמרינן שיהא פטור חלקו של ישראל ג"כ מטעם דנימא לקולא אין ברירה והגיע ליד ישראל חלקו של עכומ"ז כיון שהחיוב הוא רק מדרבנן וע"כ מטעם שכתבנו דא"א להתיר ב' החלקים דלהוי תרי קולי דסתרי אהדדי מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל אין ראי' דהא הוא כתב דבא"י דאמרינן אין ברירה אמרינן דטבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח וזה כמו שבארנו לעיל דדבר שמעורב מתחילת ברייתו איכא בכל משהו ומשהו שני חלקים א"כ א"א להקל בסוריא גם בחלקו של ישראל משום ספיקא דאין ברירה והגיע לישראל חלקו של עכומ"ז דהא בתערובות שמתחילת ברייתו ליכא חלק מיוחד כלל וא"כ חלקו ש"י אסור ממ"נ דאי יש ברירה הרי הגיע לו חלקו שמשעה ראשונה וחייב בתו"מ ואי אין ברירה הרי מעורב בכל משהו ומשהו שני חלקים ויש במה שהגיע ליד הישראל חלק משעה ראשונה: **(הגה"ה ובזה י"ל ג"כ פה שהקשו התוס' בחולין (דף ע"ט) בהא דאמרינן התם דלמ"ד שה ואפילו מקצת שה חייב לכסות כוי ביו"ט. ובביצה אמר דאם שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זב"ז אסור לכסות ולדברינו א"ש דגבי כוי דהוי תערובות שמתחילת ברייתו ויש בכל משהו דם כח החיה יכול לכסות דטרח בשביל דם חיה. משא"כ בשחט בהמה וחיה ונתערב דמם שיש משהו של בהמה מיוחד ומשהו של חיה מיוחד הרי דטרח בשביל דם בהמה לחוד ואסור ביו"ט ודו"ק:)** ובחידושינו בגיטין (דף מ"ז) כתבנו ליישב קושית התוס' הנ"ל וכן מה שהקשו שם (בדף מ"ח) דכיון דרב יוסף אמר אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כיון דהוא סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ א"כ אנן דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וקיי"ל נמי כרי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דהא ליכא חיוב ביכורים אלא בחד בר חד וכן הקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל ונראה לי ליישב דכיון דר"י דאמר דלר"י לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ע"כ דסובר דגבי שותפין בקרקע אמרינן דנתחלפו החלקים ויכול להיות שהגיע לכ"א חלקו של חבירו למ"ד אין ברירה. וכמש"כ לעיל בשם התוס' להכי לא משכחת לה דמייתי ביכורים משום דכל אחד יש לו דין לוקח חד במה שהגיע לחלקו אבל הרמב"ם ז"ל דחה דברי רב יוסף מהלכה משום דמצינו לר' ירמי' ורבא שחלוקין על רב יוסף בענין זה והכי איתא בבכורות (דף **(הגה"ה ואף אם מכר על תנאי שלא יוחזר ביובל נמי מחוייב להחזיר וכמש"כ הגמ"י בב"מ בפ' הזהב בשם הרשב"א ז"ל דאפילו למאן דאמר דתנאי דע"מ שלא תשמיטנו שביעית מהני מכל מקום תנאי שלא תחזור ביובל לא מהני כיון דכתיב ביובל קודש לה' לאו דידי' הוא כלל ולא מהני תנאו ומחויב להחזיר א"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד לדידן:)**