עונג יום טוב יב

והתירן אסר להן לשחוט ולאכול וחזר והתיר להם כמו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: (יג) ובזה יבואר היטב כוונת המשנה דשילהי מכות דכיון שאמר רחב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן לה מקרא דונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה לעיניך הרי הוא אף שהדבר הוא לפלא כיון שהתורה אמרה בח"כ ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הרי שיש בענין זה ענין רע המכרית נפש העושה אותו משורש הנפשות. א"כ מה מועיל מה שנקלה זה לעינינו להשיב הנפש למקורה וכמו שאמר יחזקאל הנביא שאמרו בית ישראל הלא פשעינו אתנו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה ואם טומאתה בשולי' במה תשוב לשורשה להטהר מחלאתה וע"כ דאף שטבע העבירה להכרית הנפש מקרב עמה מ"מ הדבר תלוי ברצונו יתברך ורצונו הוא שאחרי שנקלה ע"י מלקות יהא כאחיך וישוב הנפש לאיתנו להתרפאות מחלאתו והשתא מייתי שפיר ק"ו ומה אם העושה עבירה אחת נוטל נפשו עלי' העושה מצוה אחת עאכו"כ שתנתן לו נפשו דבלא הך דחייבי כריתות שלקו אין כאן ק"ו דאפשר דעבירה אחת ממית בטבעה ומצוה אחת עדיין אינו נותן חיות בנפשו עד שיעשה כולן אבל כיון שהקדים ולמד מקרא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אשר מזה למדנו שאין דבר המחייב כרת ממית הנפש אלא מחמת שרצונו יתברך הוא כן ולהכי אם נקלה הרי הוא כאחיך וחלף והלך הכרת ממנו וכיון שאנו רואין שהיתה רצונו שעבירה אחת יכרית הנפש עאכו"כ שרצונו הוא שמצוה אחת תגרום שתנתן לו נפשו דמדה טובה מרובה ממדת פרעניות דכיון שאין טבע העבירה לבד גורם הכרת אלא ע"י כח רצונו המעורב וודאי דכח רצונו הי' ג"כ שבשביל המצוה תנתן לו נפשו וע"ז אמר ר"ש ממקומו הוא מוכרע דכחן של עבירות וכחן של מצות הוא תלוי ברצונו ית"ש דכתיב ונכרתו הנפשות העושות וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא למדת ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה והיינו שהכתוב קורא פורש מן העריות אשר יעשה האדם וחי בהם שחשוב כאלו עשה מעשה והלא זה לא עשה מאומה רק שפירש מהעבירה אך מחמת שפירש ממנה לעשות רצונו ית"ש מזה למדנו שכחן של מצות הוא ג"כ מפני עשיית רצונו להכי הפרישה מן העבירה נמי חשוב מעשה אחרי שכל פרישתו ממנה הוא רק לעשות רצון קונו יש בזה כח ועוז לתת לו חיים וחי בהם: (יד) ויבואר הענין בביאור דברי הכתוב (בחבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו דאמרינן בשבת (דף פ"ח) אר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו והדבר צריך ביאור. דתנאי זה עם מי התנה ובמי נועץ ית"ש כאשר עלה ברצונו הקדוש לברוא את העולם הלא הוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש וכנגד מי הי' התנאי הזה. אולם יבואר עפ"י דברי המדרש (שה"ש רבה) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת. ומסיים שם ע"כ עלמות אהבוך זה דורו של שמד שנאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה עכ"ל. ונל לבאר עפ"י מש"כ בהא דאמרינן במנחות (דף ס"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים הי' העומר מתיר ובזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר. ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ופריך שם והכתיב עד הביאכם ומשני למצוה ע"כ. והקשו בתוס' כיון דאיכא עשה דעד הביאכם א"כ אמאי אמר (בדף ה') בטעמא דר"ל דסובר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל משום דסובר האיר המזרח מתיר הא אכתי אסור משום דכתיב עד הביאכם. ויישבנו דלק"מ דמצינו גבי נדר ושבועה דאיתא (בנדרים ד' ב') דשבועה מיקרי איסור גברא היינו שאין על החפץ שום איסור רק האדם נאסר מלאכול המאכל הזה ונדרים מיקרי איסור חפצא דהאיסור רמי על החפץ גופא עיי"ש: וישבנו בזה הא דדחיק הש"ס (בר"פ גיד הנשה) לאשכוחי שיבוא איסור גיד הנשה ומוקדשין ביחד הלא משכחת לה בגווני דאמר הש"ס במס' יבמות (דף ל"ג) דבא איסור טומאה וזרות בב"א כגון דאיטמי ואייתי שתי שערות דקודם הבאת ב' שערות לא הי' לגבי' שום איסור וכשהביא ב' שערות באו שתי האיסורין כאחת ע"ש. וה"נ אם הוקדשה הבהמה לגבי האדם שהביא שתי שערות אחר ההקדש מיקרי בת אחת שבא לו אז שני האיסורין גיד והקדש כאחד וישבנו דלא אמרינן דמיקרי ב"א משום שתי שערות אלא באיסור גברא כמו שימוש בטומאה או בעל מום או מלאכת שבת. דהאיסור רמי על האדם שלא יעשה כשהוא טמא וכ"ז שלא הביא שתי שערות לא התחיל עדיין חיוב זה דלאו בר חיובא הוא עדיין ואחרים אינם משתתפין עמו בחיוב זה דהא עלי' דידי' רמיא חיובא דידי'. משא"כ באיסור גיד והקדש דהוי איסור חפצא ולא שייך לומר כשהביא שתי שערות באו ב' החיובים דאטו קודם שהביא שתי שערות לא הי' עדיין האיסור הלא הי' אסור לכל בני אדם ואף שהוא עדיין לאו בר חיובא הוא מ"מ האיסור חל לכל אדם ומעתה אמינא החילוק בזה י"ל דלרב ושמואל דסברי דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר הכוונה דעדיין האיסור נמשך באיסור חפצא משום דחדש הוי איסור חפצא כמו כלאים וערלה וכ"ז שלא הקריבו העומר עדיין החדש באיסורי' קאי כמו קודם יום ששה עשר ולהכי אם נקמץ שלא לשמה אסור באכילה דלא הוי ממשקה ישראל משא"כ ר"י ור"ל הם סברי דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר איסור חדש היינו דליכא שום איסור חפצא והותר החדש והא דכתיב עד הביאכם היינו למצוה דאיכא מ"ע על האדם שקודם הקרבה לא יאכל וילפי לה מדכתיב תרי קראי עד עצם היום ועד הביאכם ש"מ שאיסור חפצא דחדש שהיה לא נמשך אלא עד עצם היום היינו בהאיר המזרח מיהו איסור גברא נשאר עדיין עד הביאכם ולדידהו לא נאסר משום . משקה ישראל כיון דאין כאן איסור חפצא וקרא דממשקה ישראל לא קפיד אלא באיסור חפצא כמו ערלה וטבל וכלאי הכרם **(וכדמות ראיה לזה מהא שהותר לאדם הראשון ולהכל להקריב בהמה לקרבן אע"פ שעדין לא הותר להם לאכול בשר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל ועיין בזבחים (דף קט"ז ע"א) דמייתי ראיה ג"כ מהכל לענין שלמים, א"ו דאף דלא הותר להם לאכול בשר מ"מ לא הוי אלא איסור גברא ולא איסור חפצא:)** אבל במידי דאסור באיסור גברא מיקרי ממשקה ישראל: (טו) והנה מבואר כי כל פרטי התורה קבועים ועומדים בחפצי העולם להיתר או לאיסור לטמא או לטהר ועפ"ז בארנו במק"א מ"ש במשנה פ"ב דנדרים (דף ל"א) גדולה מילה שדוחה את השבת וקשה הא מצינו גם קרבנות שדוחין את השבת כמו תמידין ומוספין שקבוע להם זמן ומאי רבותא היא דמילה כ"כ ובנדה (דף ל"א) קאמר רשב"י מפני מה ניתנה מילה בשמיני שלא יהא אביו ואמו עצבין והכל שמחים והדבר יפלא מאוד לאמר כי זה כל חומר הענין שהחמרנו במצות מילה בזמנה לבלתי דחותה מזמנה ומועדה ואם חל בשבת אין אנו יכולים למול קודם השבת אלא אנו דוחים את השבת בשביל טעם קלוש כזה שלא יהא אביו ואמו עצבין. ומה נעשה אם אמר יאמרו האב והאם כי גם בשביעי תגל נפשם בפרי בטנם ביום הביאכם אותו לברית בוראם יתעלה ולמה לא נמול אותו בשביעי ולא נדחה את השבת: אולם ביאור הדבר דאיתא בילקוט פ' תזריע שאל טרנוסרופוס