עונג יום טוב יא

אא"כ יש לו דקר נעוץ דאז ליכא איסורא דאורייתא רק איסורא דרבנן בעלמא משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכדאמרינן שם בסוגיא דלא אתי עשה דוכסהו ודחי ל"ת דמלאכת יו"ט. משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והנה בהא מילתא דיו"ט הוי עשה ול"ת מצינו באמת פלוגתא דאמוראי בזה. וקשה באמת מנ"ל לר' יהודה דמתניתין איירי דוקא בדקר נעוץ. דילמא שרי אף מלאכה גמורה משום דסובר תנא דמתניתין דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד ואתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט. דהכי אשכחינן אמוראי טובא בשבת (דף כ"ד) ובפסחים (פ"ג) דסברי דיו"ט לא הוי רק ל"ת לחוד ונראה לי דהנה הר"נ ז"ל כתב בפר"א דמילה וז"ל שם והיכא דאיכא חמימי התינוק קודם המילה ואישתפיך חמימי דלאחר המילה בכה"ג איכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נימול יצטרך אח"כ לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהו בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה את השבת והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהלי' שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי לה ולא מכשירין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ולכאורה יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן והרמב"ם ז"ל בזה מהא דפריך בכתובות (דף ד') ולידרוש להו דאונס שרי ופירשו התוס' דלא הי' להם להניח לעבור על תקנת חכמים מפני האונס שיבא עליהם אח"כ הרי דאין לעבור על תקנת חכמים אף שיבואו אח"כ לידי איסור ערוה באונס מפני שאין למצות אלא מקומן ושעתן וה"נ לענין מילה אין לדחות המילה מפני שנצטרך אח"כ לחלל את השבת דאחר המילה יהי' מותר משום פ"נ אבל הרז"ה ז"ל כתב דכל היכי דאישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה וכדעת הרשב"א ז"ל והביא ראי' מדתנן בפ"ק דביצה בה"א לא ישחוט אא"כ יש לו דקר נעוץ מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. וא"א שמהלינן מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה. ה"נ נשחוט מפני שמחת יו"ט ולאחר מכאן נימא שמצות כיסוי הוא שדוחה אלא ש"מ כל שאנו יודעים בתחילת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך עכ"ל ולפ"ז נראה לתרץ דר"י סובר דאי הוי סובר תנא דמתניתין דיו"ט ל"ת לחוד ושרי לכסות אחר שחיטה במלאכה דאורייתא משום דחיית העשה לל"ת א"כ הוי שרי לשחוט לכתחילה משום שמחת יו"ט ואחר השחיטה יבוא עשה וידחה לל"ת דלא מיבעיא לדעת הרמב"ן ז"ל דשרינן למול אף שידעינן שאח"כ יצטרך לחלל השבת מפני פ"נ משום שאין למצות אלא מקומן ושעתן דודאי ה"נ שרי לשחוט אף שיודע שאח"כ יצטרך לחלל יו"ט מפני קיום העשה דכיסוי אלא אפילו לדעת הרז"ה דסובר דאסור למול אם אח"כ יצטרך לחלל השבת מפני פקוח נפש מ"מ מודה דשרי לשחוט באין לו דקר נעוץ למ"ד דיו"ט הוי ל"ת גרידא דדוקא בדחי' של פ"נ אסרינן אבל דחיית עשה לל"ת דהוי במקום קיום מצות עשה שרינן לכתחילה לשחוט ולא איכפת לן במה שידחה יו"ט אח"כ בקיום מצות כיסוי. ואף שבאמת אסרינן במתניתין לשחוט אף ביש לו דקר נעוץ מבעו"י מחמת איסור דרבנן בעלמא זהו לדידן דקיי"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולהכי אסור במלאכה דאורייתא ומשום הכי במלאכה דרבנן נמי לא שרינן מפני מצות כיסוי. משום דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון אבל להנך דסברי דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא אפשר דשרי לכתחילה לשחוט שיודע שאח"כ ידחה מצות כיסוי ל"ת דיו"ט. ואין להקשות דא"כ תקשה להנך אמוראי דסברי יו"ט ל"ת גרידא הא במתניתין אסרו לשחוט לכתחילה אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעו"י ואמאי שרינן מטעם אין למצות אלא מקומן ושעתן דאפשר לאמר דאינהו סברי כסברת הר"נ ז"ל בפרא"ד שכתב דשמחת יו"ט אינה מצוה קבועה כ"כ שנתיר בשבילה לבוא לידי דחי': ועוד נ"ל דא"ש טפי לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות בפרקא קמא. דהא דאמר רחבה משמי' דר"י במנחות (דף ל"ט) חוטי פשתן פוטרין בשל צמר וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן מיירי אפילו בדאית לי' ממינו וסובר דבכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת אע"ג דאפשר לקיים שניהם ופליג אדר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת וסובר ר"י דהא דעשה דוחה ל"ת לאו מטעם דחי' הוא אלא היתר גמור הוא. א"כ פשיטא דרשאי לשחוט לכתחילה אף שיודע שאח"כ יצטרך לכסות ולחלל יו"ט למ"ד דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא. כיון דמה שהעשה דוחה ל"ת הוי היתר גמור שפיר שוחטין משום שמחת יו"ט ולא איכפת לן מה שאח"כ ידחה עשה לל"ת. ומתניתין דקתני שאם שחט יחפור בדקר ויכסה ולכתחילה לא ישחוט ע"כ דסובר דיו"ט עשה ול"ת הוא. והא דיחפור בדקר ויכסה אם שחט. מיירי ביש לו דקר נעוץ מבעו"י דליכא מלאכה דאורייתא להכי שרי בדיעבד אף דיו"ט הוי עשה ול"ת כיון דליכא רק איסור דרבנן ולכתחילה לא ישחוט כלל אף בדאית לי' דקר נעוץ ולא שרינן אף איסור דרבנן לכתחילה באיסור יו"ט דהוי עשה ול"ת. אבל בלא דקר נעוץ אסור לכסות אפילו בדיעבד אם שחט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ש הא דקאמר ר"י והוא שיש לו דקר נעוץ מבעו"י. דפשיטא לי' דמתניתין סובר דיו"ט הוי עשה ול"ת. דאי הוי ל"ת גרידא ושרי בדיעבד אף מלאכה דאורייתא. הי' מותר אף לכתחילה לשחוט אף שאח"כ יצטרך לבא לידי דחיית עשה לל"ת משום דאזיל לשיטתו במנחות שם (דף ל"ט) דהא דעשה דוחה ל"ת הוי היתר גמור ואף באפשר לקיים שניהן נמי דחי כמ"ש הרמב"ן ז"ל וכנ"ל וכיון שהוא היתר גמור מותר להביא לכתחילה לידי כך. א"ו דיו"ט עשה ול"ת הוא ואסור לעשות מלאכה גמורה אף בדיעבד ולא שרי רק בדקר נעוץ דהוי רק מלאכה דרבנן: ובזה יתבאר לנו דברי המדרש הנ"ל דקאמר הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לכסות דם שחיטה היינו דקא בעי היכי ששחט וצריך לחפור וצריך לחלל יו"ט במלאכה גמורה אי שרי משום דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא או דהוי יו"ט עשה ול"ת ואסור. ופשיט ממתניתין דהשוחט חי' ועוף ביו"ט דב"ה סברי לא ישחוט אלא א"כ הי' לו עפר מוכן מבעו"י א"ר חגי כיון דאמרינן מי שאין לו עפר מוכן לא ישחוט למה שאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ולפיכך אם שחט ביו"ט צריך שיהא לו עפר מוכן לכסות בו פירש כיון דאמרינן דלכתחלה לא ישחוט ממילא מוכח דגם אם שחט אסור לכסות משום דיו"ט הוי עשה ול"ת דאס"ד דבדיעבד שרי לכסות משום דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא א"כ הי' מותר לשחוט אף לכתחילה דכיון דדחיית עשה לל"ת הוי היתר גמור ולא בגדר דחי' ולהכי אף באפשר לקיים שניהם דחי הי' שרי לגרום לכתחילה שיבוא לידי דחי' ומדאסר לכתחילה לשחוט ש"מ שגם אם שחט אסור לכסות משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ומייתי הלכה זו דר' חגי שממנה מוכח דסובר ר' חגי דדחיית עשה לל"ת הוי היתר גמור ולא בגדר דחי' וכמש"כ בשם הרמב"ן ז"ל בשיטת ר' יהודה במנחות. והוא מעין הדרש שרצה בפרשת כי ירחיב היא את גבולך הרבה דברים אסר הקב"ה לישראל וחזר והתירן כמו שאסר להן לשחוט ולאכול וכו' וחזר והתירן וכו'. למען דעת כי האיסורין תלוין ברצון הקב"ה ואין בהם כח האיסור רק בשעה שאנו מוזהרים עליהם אבל בשעה שהקב"ה התירן אין בהם כח איסור עוד כמו בכל ל"ת שבתורה לשיטת ר' יהודה במנחות שאם פגע בהם העשה אזיל מהן כח האיסור לגמרי לא בגדר דחי' שנדחה מפני העשה רק בגדר היתר גמור עד שמותר לגרום לכתחילה שיבוא לידי כך. וכל כך למה מפני שאין כחו של איסור רק בשעה שרצון הקב"ה שלא לעשותו. אבל אם פגע בו עשה שרצון המקום לקיים העשה ולא להביט על הל"ת אזיל כח האיסור לגמרי מהל"ת. וזהו ד' מתיר אסורים מצינו הרבה דברים אסר להן הקב"ה וחזר