עונג יום טוב קיד

מכשירין וכמש"כ רש"י ז"ל בחולין (דף ט"ז) דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואח"כ נפלו פירות לתוכן ולא ניחא ליה בההוא הכשר הוו מוכשרין עכ"ל וכ"כ הראב"ד ז"ל (פי"ב הלכה ב') ועיין בכ"מ שגם דעת הרמז"ל כן [ונראה לי דמש"כ הרמז"ל שם היו המים שעל האדם ועל הכלים תלושים ברצון ונגעו בהם אוכלים ברצון הוכשרו דמשמע שאם נגעו האוכלין שלא ברצון לא הוכשרו אע"פ שתחילת תלישתן הי' ברצון. התם במשקין שהיו מחוברין בקרקע להכי לא מהני מה שתלישתן הי' ברצון להכשיר האוכלין שלא ברצון ורצון דמעיקרא לא מהני להו דהא השתא הוא דמשוי להו משקין אבל משקין תלושין שהי' בהם רצון קודם שנפלו על הפירות ואח"כ נפלו על הפירות שלא ברצון נמי מכשיר כדתנן כל שתחילתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון] וכיון שמתחילתו לרצון מכשיר א"כ משכחת הכשר באיסורי הנאה במשקין שהיו תלושין והי' תחילתן ברצון בעלים ונפלו אח"כ על הערלה וכה"כ דמכשיר אעפ"י שהערלה וכה"כ אין להם בעלים כלל: ובזה נדחה נמי מה שראיתי בספר קצה"ח בהא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דאתכשר במאי ומוקי לה כגון שהיה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' שכ' רש"י ז"ל דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים דבשלמים העור לבעלים ואורחא דמילתא להעבירה בנהר כדי שתהא נוחה להפשיטה את העור והוא פי' דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים דכיון דהכשר בעי בעלים לדעת הרמז"ל ושלמים הוי ממון בעלים לר"י הגלילי אבל בשאר קדשים דלא הוי ממון בעלים לא מהני הכשר ובזה סתר דברי רש"י ז"ל (בפסחים דף ך') שכ' דהש"ס לא מקשה אלא אמתניתין דמחט שנמצא בבשר במאי איתכשר אבל אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא פריך משום דנאכלין בכל העיר ואיכא משקין טובא דמדיחין אותן ומבשלין אותן וע"ז כתב הקצה"ח דלא מהני הכשר דאחר שחיטה כלל דהא אמרינן בב"ק (דף י"ב) ובקידושין (דף נ"ב) דלאחר שחיטה ודאי ממון גבוה הוא דכי קא זכי משולחן גבוה קא זכי (וזהו כפרש"י שם בב"ק דגם חלק הבעלים לא הוי ממון בעלים אבל התוס' חולקים שם על רש"י ז"ל וכתבו דחלק הבעלים הוי ממון בעלים שפיר עיי"ש] ואין ההכשר חל כשיוצא מהעזרה אחר ד' עבודות ועיקר ההכשר הוא רק אחר שחיטה קודם זריקה דאז לא זכו הבעלים משולחן גבוה והוי דידהו ומהני רצון דידהו להכשירה ע"ש בדבריו אבל לפמש"כ א"צ לכל זה דודאי משכחת הכשר אף היכא דלא הוי ממון בעלים אף לדעת הרמב"ם ז"ל והיינו במשקה שהי' מתחילתו לרצון דמכשיר אף דלא ניחא לבעלים בשעת נפילה על האוכלין כמש"כ רש"י בחולין (דף ט"ז) וכ"כ הרמז"ל בעצמו (פ"י מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ו) וז"ל הואיל ודם קדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר קדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקה בית המטבחיים ואח"כ כתב פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עלי' ה"ז מוכשרת עכ"ל הרי שכתב בהדיא דמשכחת הכשר בבשר קדשים במשקין שנפלו על הבשר חוץ לעזרה ולדברי קצה"ח לא משכחת שיפלו על הבשר חוץ לעזרה ויכשירו דהא כשהבשר הוא חוץ לעזרה כבר אינו ממון בעלים וליכא רצון בעלים א"ו דמשכחת לה במשקין שהיו תחילה לרצון דלא בעינן סופו ברצון [ומה שהקשה הקצה"ח על מש"כ רש"י ז"ל דאקרא דוהבשר לא מצי למיפרך משום דאיכא משקין טובא בשלמים דנאכלין בכל העיר ופריך רק אמתניתין דמחט שנמצא בבשר דמיירי בעזרה ומשקין דבית מטבחייא דכן. והקשה הקצה"ח דהא בחולין (דף ל'ו) קאמר חיבת הקודש דאורייתא מנלן אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דאתכשר במאי הרי גם אקרא גופא קא פריך נמי לק"מ דבפסחים דסתמא דגמ' מקשי דאיתכשר במאי ודאי א"א להקשות אקרא דאיכא לשנויי דקרא מיירי בבשר שלמים שמבשלין אותן חוץ לעזרה ואיכא הכשר אבל בחולין דלא מקשה מידי רק דמהדר לאשכוחי מהיכן מוכח האי דינא דחיבת הק' וקאמר אילימא מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא והיינו דסובר ר"ל דקרא סתמא מיירי אפילו בבשר חטאת שאינו יוצא מן העזרה כלל (ועוד דאיכא למ"ד בזבחים דף ק"א מפני טומאה נשרפה הרי שהי' טומאת בשר גם בחטאת) וע"ז מדחה דאיכא לאוקמי שהעביר הבהמה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' וליכא הוכחה מזה ודברי רש"י ז"ל נכונים דוודאי בדרך קושיא ליכא לאקשויי מקרא דאיכא למימר דמיירי בשלמים שנאכלים בכל העיר אבל בדרך אילימא שפיר קאמר לה דהיינו אם נימא דמוכיח מדכתב קרא סתמא אפילו בחטאת דחיבת הקודש מכשיר ודו"ק]: סימן לג בדין ישראל וא"י שהיה להם יי"ש בשותפות ועבר עליו הפסח. השא"ר ז"ל בדיני חמץ כתב (בסימן פ"ט) וז"ל וע"ד חלק המגיע לא"י אחר החלוקה הדבר ברור בעיני דשרי בהנאה לאחה"פ דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר דזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה והו"ל חמץ של א"י שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה כדתנן בפ' כל שעה וכה"ג אמרינן בפ' משילין (דף ל"ז) גבי ב' שלקחו חבית ובהמה בשותפות דרב אמר חבית מותרת כלומר מותר לכ"א להוליך חלקו למקום שעירב משום דיש ברירה ושמואל אמר חבית נמי אסורה משום דאין ברירה ומסיק התם הגמרא אליבא דר' אושעיא דחבית מותרת דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ודריש מר זוטרא הלכה כר"א וכ"פ הפוסקים ז"ל. וה"נ הא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן משום קנסא הואיל ועבר עליו בב"י וכיון דבדרבנן יש ברירה חלקו של כותי ודאי שרי והסכים לזה המק"ח בהלכות פסח (סימן תמ"ח): וכן יש להביא ראי' מהגהת אשר"י (במס' ע"ז בפ' ר' ישמעאל) שכ' וז"ל והיכא שיש לישראל שותפות א"י מבטל חלקו אבל לא בחלק ישראל ומשהוברר חלקו של כותי מותר בהנאה דהא בטלי' ואפילו למאן דלית לי' ברירה הכא יש ברירה דכל איסורי ע"ג דרבנן נינהו כך פירש רשב"ם בשם רש"י ולפענ"ד יש להסתפק בדין זה טובא לפי מה דאמרינן בבכורות (דף נ"ו) אמתניתין דחלקו וחזרו ונשתתפו פטורין ממעשר בהמה משום דדמי ללקוחות ולקוח פטור ממע"ב אמר רב ענן ל"ש אלא שחלקו גדיים נגד תיישים ותיישים נגד גדיים אבל חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים אמרינן זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך. ור"נ אמר אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אין אומרין זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ור"א אמר ל"ש אלא שחלקו ט' נגד יו"ד ויו"ד כנגד ט' אבל חלקו ט' כנגד ט' ויו"ד כנגד יו"ד אמרינן זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ור"י אמר אפילו חלקו ט' נגד ט' ויו"ד נגד יו"ד אין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ואזדא ר"י לטעמי' דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל ע"כ: ומבואר מזה דאף רב ענן ור"א דסברי יש ברירה היינו דוקא במין א' שחלקו זה נגד זה אבל בשני מינין מודו דאין ברירה ופרש"י הטעם דכיון שחלקו בשומא גדיים נגד תיישים ותיישים כנגד גדיים לפי שויין דהתם ליכא