עונג יום טוב קיג

וחייב בביעורו מה"ת כדאמרינן בב"ק (דף ע"ו) וגונב מבית האיש ולא מהקדש ולא ידעתי לפרשו וגם לא כתב הר"י ז"ל איך יפרש ההוא דמכילתא ולי נראה דברי הר"י כפשטן דראייתו מהא דאמרינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דגבי כפל בעינן בית האיש ואפ"ה אמרינן בגונב מבית השומר הכפל לבעלים ומשנה שלימה שנינו המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים נגנבו או שאבדו נשבע ולא רצה לשלם ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לבעל הפקדון אלמא דנגנב מבית שומר מבית האיש קרינן לי' ועיין בש"ס ב"ק (דף ע') ובתוס' שם שלמדו דאדם יכול להקדיש פקדון שברשות אחרים אף דאינו יכול להקדיש גזילה שביד אחרים והביאו ראי' דהא אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דוגונב מבית האיש כתיב ובית הגנב לא בית האיש הוא משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ובפקדון משלם כפל לבעלים שפיר דעיקר קרא דכפל בנגנב מבית שומר כתיב כי יתן איש אל רעהו וגונב מבית האיש והאי איש היינו שומר ומשלם כפל לבעלים ומזה הוכיחו דיכול להקדיש ג"כ מה שברשות שומר עיי"ש וא"כ הרי דברי הר"י ז"ל נכונים כיון דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואפ"ה בגונב מבית שומר מתחייב כפל לבעלים אלמא דברשות המפקיד הוא וקרינן לי' ביתו וה"נ גבי חמץ קרינן לי' בבתיכם ואף שעל מה שכתב הרא"ש מסברא דכיון שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו הקשה השא"ר ז"ל דהא שכירות לא קניא מ"מ הר"י ז"ל אין כוונתו כלל להאי סברא דשאילת רשותו שכתב הרא"ש אלא כיון דיד שומר כיד בעלים והשומר מחויב לשמור כדין שומר מה שמונח ברשותו דמי למונח ברשות בעלים דרשות השומר כידו וידו כיד הבעלים ועיין ברמב"ן ז"ל במלחמות (בפ' אלו מציאות) שכ' בטעמא דלא מהני יאוש במציאה לבתר דאתא לידו דמוצא משום דכיון דהגביה קודם יאוש נעשה שומר לבעלים ודמי כמו שמונח ברשות בעלים ולא מהני יאוש בדבר שמונח ברשותו אלמא דבר שמונח ברשות שומר דמי למונח ביד בעלים וה"נ גבי חמץ: ולפ"ז נ"ל דזהו דווקא בשומר ישראל דרבי קרא בי' דין שמירה וידו כיד הבעלים שמתחייב לשמור ומשעבד גופו לשמור דגבי רעהו כתיב וגונב מבית האיש אבל שומר כותי אעפ"י שקבל עליו אחריות מ"מ אין בו דין שומרים להתחייב בשמירה שיהא ידו כיד הבעלים וחיוב ממונא בעלמא הוא דהתחייב אם מגנב או מתביד (ומצינו לענין כמה דברים דקליש שיעבודא דכותי משעבוד ישראל כגון במשכון לת"ק דר"מ (דף ל"א) דישראל מכותי לא קנה משכון ולענין למפרע הוא קונה שכ' המלחמות שם דלא שייך בישראל מכותי וה"נ דכוותה] אבל אין ידו כיד הבעלים וכיון דמונח ברשות כותי לא קרינן לי' בבתיכם דבמה שהשאיל לו ביתו לא קרינן לי' ביתו דשכירות לא קני וידו לאו כיד בעלים להכי לא מקרי בבתיכם: ולפ"ז א"ש ההוא דמכילתא לרבינו יונה ז"ל דשם מיירי בהפקיד חמצו אצל הכותי ובזה מודה הר"י שאינו עובר דהכותי אינו נעשה שומר להיות כיד בעלים ולא קרינן בו בבתיכם להכי אינו עובר אבל הפקידו אצל ישראל דעת הר"י ז"ל שעובר על ב"י משום דילפינן מקרא דוגונב מבית האיש דשומר ישראל קרינן בי' בבתיכם ולא חלק הר"י על הגאונים אלא בזה שפטרו בהמפקיד אצל ישראל אבל בהפקיד אצל כותי מודה להו ולא הוצרך ר"י לפרש זה כיון דכל ראייתו הוא רק מוגונב מבית האיש דמיירי בנפקד ישראל [והא דאמרינן בגמ' אבל כותי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר עליו אלמא דבהפקידו אצל כותי נמי עובר כבר כתב הר"ן ז"ל דהיינו מדרבנן בעלמא לשיטת הגאונים והר"י מודה להו בנפקד כותי]: ועוד הי' נ"ל דאפ"ל דהר"י אינו מחלק בין שומר כותי לשומר ישראל אלא בין קיבל עליו אחריות ולא קיבל וכלפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דאפילו בקיבל הנפקד אחריות ג"כ אין עובר המפקיד וע"ז חלק הר"י ז"ל דמקרא דוגונב מבית האיש דמיירי בשומר מוכח דהיכא דקיבל הנפקד אחריות ונעשה שומר ומשועבד לשמור הוי כיד בעלים אבל בלא קיבל עליו אחריות מודה להגאונים דלא קרינן לי' בבתיכם: ולפ"ז נמי לא קשה ההוא דמכילתא לר"י דהמכילתא מיירי שלא קיבל עליו הכותי אחריות להכי לא קרינן לי' בבתיכם אבל בקיבל עליו אחריות הוי ידו כיד בעלים ורשותו כרשות בעלים אף בכותי. דכבר ביארנו במק"א דאף דאין שליחות בכותי מ"מ פועל הכותי ידו כיד בעה"ב. ומה שמונח ברשות הכותי כמו שמונח ברשות ישראל מיהו כ"ז כשהפקידו אצל אחר אבל אם מונח ברשות אחר שלא נעשה שומר או שלא קיבל עליו אחריות לא חלקו הר"י והרא"ש דלא עבר בב"י וכדברי הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה דאי לא"ה בתים וגבולים דכתב רחמנא ל"ל וראיתי שגם הגאון בעל מק"ח חילק בין נפקד ישראל לנפקד כותי ודעתו דבנפקד כותי אין המפקיד עובר מטעם אחר ולא ירד לחלק ככל הדברים שכתבנו עיי"ש. וא"כ כיון שבארנו דלדעת הגאונים אינו עובר מדאורייתא בב"י רק מדרבנן מחייב לבערו אפ"ל דאם עבר ולא ביערו אף שגם שהם מודים שאסור בהנאה כמש"כ הר"ן מ"מ היינו דווקא במזיד אבל בשוגג או אונס שרי כיון דאפילו שהייה במזיד נמי ליכא ב"י לא קנסינן שוגג אטו מזיד ומותר בהנאה לכה"פ ועיין בתשובת הריב"ש (סימן ג') שכתב דחמץ נוקשה שרי בהנאה אחר הפסח וכן פסק הרב"י באו"ח (סימן תמ"ז) ועיין במ"א ובביאורי הגר"א ז"ל שם שתמהו עליו כיון דחמץ המופקד ביד כותי אחה"פ אסור בהנאה אף לדעת הגאונים ז"ל שביעורו רק מדרבנן א"כ ה"ה חמץ נוקשה שביעורו רק מדרבנן יהא אסור בהנאה: ולדברינו אפ"ל דהריב"ש דהתיר חמץ נוקשה אחה"פ משמע שהשהה בשוגג או באונס. אע"ג דגם בחמץ שביטלו דמדאורייתא לא עבר עליו נמי אסרינן אחה"פ אפילו בשוגג ואונס התם ה"ט משום דבביטול קל להערים שלא יבטלנו ויאמר שביטלו אבל בנוקשה או בהפקידו אצל אחר דדבר הגלוי לכל הוא דמדאורייתא אינו עובר עליו לא קנסינן שוגג אטו מזיד ויש להקל בהאי חמץ: ובמה שבארנו דעת הרשב"א ז"ל דאיסור הנאה יש להם בעלים וראיתי בס' קצה"ח שהסביר דעת הרשב"א ז"ל דאף דאיה"נ יש להם בעלים מ"מ מכרו אינו מכור משום דאיה"נ לא מיקרי ברשותו והוי שלו ואינו ברשותו וזה אינו דהא בב"ק (דף ע"א) אמר מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קא טבח הרי דלא מקרי דמרי' כלל אבל לפמש"כ לעיל א"ש דלהכי מיקרי לאו דמרי' משום שהבעלים מפקירין אותו: והנה יש להביא ראי' דאיה"נ יש להם בעלים אם הבעלים רוצים להחזיקם ואינם מפקירין דהא אמרינן במנחות (דף ק"א) והוא מתניתין בפ"ה דטבו"י הערלה וכלה"כ ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ופטר חמור ובב"ח מטמאין טומאת אוכלין והרמז"ל כ' (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין) דלא מהני הכשר באוכלין אא"כ בא עליהם המים להכשירן ברצון הבעלים ואם נימא דאיה"נ אין להן בעלים הא שוה"נ וציפורי מצורע וערלה וכלה"כ כשנפל עליהם המים כבר אין להם בעלים דהא במחובר או מחיים לא מקבלי הכשר וכשמקבלים הכשר הרי הם אסורים בהנאה ואין להם בעלים כלל דהא קרי לי' התם לא היתה להם שעת הכושר ואנן בעינן בעלים לגבי הכשר: שוב ראיתי דאין זה ראי' דהא קיי"ל גבי הכשר כל שתחילתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון מכשיר כדתנן במס'