עונג יום טוב קיב

ישראל שהלוה הנכרי עליו כשהגיע זמן הפסח ונאסר בהנאה מצד הישראל לא לומר שהחמץ נעשה הפקר דהא האי חמץ מורהין אצל הכותי ואין אדם יכול לזכות בו מצד הכותי דשיעבודי' רמי על החמץ וכיון דאין אדם אחר יכול לזכות בו לבד הכותי אין בו דין הפקר אף לגבי הכותי דהפקר לא הוי עד שיכול כל אדם לזכות בו. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף ס"ט) ד"ה כל שהקשו בהא דאמר כל שלקטו העניים יהא הפקר אם בעה"ב מתייאש למה צריך הפקר כדי לפוטרו מן המעשר הלא יאוש חשיב כהפקר כדמוכח בפ' אלו מציאות ותי' דל"ד יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאפילו אם נימא דיאוש דווקא ברשות הגזלן ואם מונח בר"ה כל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין זה פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אינו יכול לתבוע מן המוחזק בה אחר יאוש מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכה"פ חייב לשלם דמים לגזלן הלכך לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר הוא משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לשו"פ שיש לו חו"נ עמך והכא אין לו חלק בה דאסור לזכות בה ואם זכה בה חייב לשלם לכה"פ דמים עכ"ל התוס' בקיצור הרי דאף שמה שאין אדם יכול לזכות בו הוא מצד הגזלן אעפ"כ לא נחשב הפקר גם לגבי גזלן וחייב במעשר וה"נ כיון דהאי חמץ אין אדם יכול לזכות בו מצד זכותו של הכותי אין חל עליו דין הפקר וגם הכותי עצמו אינו יכול לזכות בו מדין הפקר משום דלא חל עליו דין הפקר דאין אדם אחר יכול לזכות בו הלכך שפיר אמרו דחמץ הממושכן אצל כותי כיון דכותי לא קנה משכון ובתורת הפקר נמי לא קני' לי' כמש"כ הו"ל האי חמץ ככל חמץ של ישראל שעע"הפ דאסור. אבל היכא דנעשה הפקר לכל אדם והכותי קני לי' לחמץ מתורת הפקר אפשר דמותר כמש"כ הנוב"י: ולפי מה שכתבתי במק"א לבאר דברי הרשב"א ז"ל בחי' למסכת סוכה בלא"ה אין ראי' מכאן שהרי הרב ז"ל כתב שם גבי ערלה דוודאי כל מידי דהוי דידי' וברשותו דלית בו זכות לאחרים לכם קרינא עכ"ל עיי"ש הרי שאין איה"נ מוצאין לגמרי מרשות הבעלים וצ"ל לדבריו ז"ל בהא דאמרינן בכל דוכתי גבי איה"נ דלאו ברשותו קאי כמו לענין ביטול דקאמר דלאו ברשותו קאי לבטלו לאחר איסורו וכן לענין מכירה דלא מצי למוכרו לאו משום דלאו דידי' הוא כלל אלא כיון דלא מצי לאתהנויי מיני' לא חייל עליו מכירתו וכמו שמצינו בגזל ולא נתייאשו הבעלים שאין הבעלים יכולים להקדישו משום דלאו ברשותו קאי אע"ג דשלו מיקרי אלמא דאיכא מילתא דמיקרי שלו ולא מצי להקדישו ולמוכרו ולהפקירו משום דלאו ברשותו הוא לאתהנויי מיני' מחמת תפיסת הגזלן. ה"נ איה"נ שלו מיקרי אלא דלא מצי לאתהנויי מיני' מחמת גזירת התורה ולא מצי למוכרו: ויש להביא ראי' דאיה"נ מקרי שלו דאמרינן בב"ק (דף ס"ו) גזל חמץ ועעה"פ יין ונתנסך אומר לו הרי שלך לפניך ואם איתא דאיה"נ יוצאין לגמרי מרשות בעלים א"כ נהי דלא חשיב שינוי שיקנהו הגזלן משום שהיזק שא"נ לא שמי' היזק כמ"ש התוס' בגיטין (דף נ"ג) מ"מ הרי יצא הדבר מרשות נגזל לגמרי ואיך יאמר לו הרי שלך לפניך א"ו דבמה שנאסר בהנאה אינו יוצא מרשות בעלים והא דאמרינן בב"ק (דף ע"א) שור הנסקל לאו דמרי קא טבח וכן פריך בשוחט לע"ז וכי שחיט בי' פורתא אסרו אידך לאו דמרי קטבח אין הטעם במה שנאסר בהנאה נעשה הפקר מאיליו אלא דאמרינן דוודאי הבעלים מפקירין אותו תיכף כשנאסרו כדאמרינן בכריתות (דף כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה אף שבאמת אינו נאסר בהנאה מ"מ כיון שהבעלים ידעו שנאסר בוודאי מפקירין אותו כ"ש היכא דבאמת נאסר בהנאה שהבעלים מפקירים אותו ואף דאחר שנאסר לא מצי הבעלים להפקירו כמו שאין הבעלים יכולים להקדישו ולמוכרו מ"מ בתחילת איסור חל הפקירו ואיסורו כאחד וכמ"ש הר"ן בפ' כה"צ דלהכי הגבהה דישראל בע"ז דכותי מהני משום דבשעת תחילת הגבהה חל זכייתו ואז הי' עדיין ע"ז דכותי דמהני לי' ביטול ושייך בי' זכי' ה"נ להכי מהני הפקירו בתחילת איסורו על איה"נ ולהכי אמרינן דאפילו כשלא ידעו הבעלים שנאסרו בהנאה נמי נעשה הפקר דדמי לזוטו של ים ושלילותו של נהר דהוי אבוד מכל אדם והוי יאוש אף שלא ידעו הבעלים. ושפיר פריך בשוחט לע"ז ובחולין שנשחטו בעזרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי קא טבח מטעם דדמי כאילו הפקירוהו הבעלים אבל אם ידעו הבעלים ולא הפקירו איה"נ דלא הוי הפקר ואף דאין הנגזל יכול להקדיש מה שביד הגזלן מ"מ היינו היכא דהגזלן רוצה להחזיק הגזילה לעצמו אבל הכא דגם מצד הגזלן נעשה הפקר דגם לדידי' איה"נ לא שוי מידי ודאי דמהני הפקר דבעלים [והוי ניחא בזה הא דאמרינן בגיטין (דף כ') כתבו על איה"נ כשר ואע"ג דבעינן שיהא הגט כתוב על קלף של בעל כמבואר בפוסקים משום דאיה"נ אע"ג דלית בה שו"פ מ"מ של בעל מקרי]: **(הגה"ה וכן במש"כ הרשב"א ז"ל בנדרים (דף פה) הביאו הר"ן ז"ל דהאוסר נכסיו נעשו הפקר ויכול כל אדם לזכות בהן נמי לאו משום דאיסורי הנאה הויין הפקר ממילא אלא משום דהבלים ודאי מפקירין אותן וכשנאסרו על עצמו דמי להפקירן בפירוש:)** אלא דלפי"ז צריך להבין הא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן חמץ בפסח הא לשיטת הרשב"א ז"ל שפיר מיקרי חמץ דידי' וא"כ הא לא הוי חידוש מה שהוא עובר ואחר אינו עובר דכיון שהוא מחזיקו ואינו מבערו עובר עליו דדידי' הוא כיון שרוצה בו וצ"ל דעל חמץ שידוע לו ומחזיקו אינו חידוש כלל מה שהוא עובר דאיסור הנאה דידי' נינהו אלא דכוונת הש"ס הוא על חמץ שאינו ידוע לו שהצריכה תורה בדיקה וכמ"ש הרא"ש (בפ"ק דפסחים סימן ט') דמדלא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראי' ואעפ"י שאין ידוע שהם בביתו עיי"ש בדבריו ז"ל: ובחמץ שאין ידוע הרי בעינן למימר דיוצא מרשותו מאיליו משום דכיון דנאסר בהנאה וודאי מייאש מרי' מיני' ודמי לזוטו של ים ושלילותו של נהר ולא מיבעיא אם אין החמץ מונח בביתו דודאי נעשה הפקר אלא אפילו אם מונח בביתו נמי הוי בעינן למימר דנעשה הפקר ואפ"ה גלי קרא דעבר אב"י וב"י הרי שאף שאינו ברשותו עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אבל בחמץ ידוע שמחזיקו לעצמו לא הוי חידוש כלל מה שהוא עובר ואחר אינו עובר דאיה"נ הוי שלכם כמ"ש הרשב"א ז"ל ולפי"ז ודאי דא"ש מאי דמקשה הש"ס מהא דכותי שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ואמאי הא הכותי מישראל לא קני משכן ולא משני דהכא שרי בהנאה משום דהכותי קני מהפקר כסברת הנוב"י וה"ט דמילתא דכיון שבארנו בדעת הרשב"א ז"ל דחמץ לא נעשה הפקר אא"כ שכחו בתחילת זמן איסורו דאז יוצא מאיליו מרשותו אבל אם ידע ממנו ולא ביערו ורצה להחזיקו דידי' הוא והכא במתניתין סתמא קתני כותי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה דמיירי אפילו בידע ממנו והיה בידו לפדותו ולמכרו ולא מכרו ובזה לא נעשה הפקר כלל ואמאי מותר בהנאה הא כותי מישראל לא קנה משכון אבל בענין שאילתינו ששכח ולא מכרו נעשה הפקר וקני לי' הכותי מתורת הפקר: עוד יש לצרף לזה סברת הגאונים ז"ל שכתבו ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר או אצל כותי וקיבל עליו אחריות אין המפקיד עובר עליו ומייתי ראי' מהא דאיתא במכילתא בבתיכם יצא חמצו של כותי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות כותי שהוא שלו ואינו ברשותו ובארנו דבריהם ז"ל במק"א דהנה הרא"ש ז"ל כתב (בפ"ק דפסחים) וז"ל והר"י ז"ל כתב דלעולם ברשות המפקיד