עונג יום טוב קיא

קנה הקרקע מ"מ קנה השטר לצור עפ"י צלוחיתו הרי שקונה אף שידע שיש בידו שטר של הפקר ולא כיון לקנותו ועיין בש"ך טעמו של הרמז"ל דאף דבעיא דרב ייבא סבא ור"נ פליגי אריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו ואנן פסקינן כריב"ח הלכך קנה השטר אף שדעתו היה רק אארעא ולא איכפת לן במה שידע שהשטר הוא של הפקר ולא כיון לקנותו ובכל ענין אמרינן דידו קונה שלא מדעתו עיי"ש בש"ך: ואף שדברי הש"ך קשה לכאורה דלפ"ז אמאי פסק הרמב"ם והשו"ע (בסעיף י"ז) המפצל זמורות או שריגי אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר אם דעתו לעבודת האילן קנה ואם דעתו להאכיל העצים לבהמה לא קנה והוא מימרא דשמואל ב"ב (דף נ"ד) האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דציבא לא קני עיי"ש והא אנן קיי"ל כריב"ח דחצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו. ואפילו אם ידע שהוא של הפקר ולא כיון לקנות וא"כ ה"נ ליקני אף דפשח אדעתא דציבי וצ"ל דיש חילוק בין קנין יד לקנין חזקה דהא דלא בעינן כוונה לקנות בהפקר היינו דוקא בקנין יד שהדבר נכנס לרשותו וכן בקנין חצר דדמי ליד. אבל קנין שבא ע"י מעשה בעי כוונה להכי העודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו לא מהני וכן אם פשח אדעתא דציבי לא מהני דבקנין מעשה בעינן מכוין לקנות גבי הפקר ועיין בחי' הרשב"א ז"ל בגיטין (דף ס"א) גבי אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור ודו"ק] ומצינו להראשונים ז"ל שחלקו בין קנין מעשה לקנין שנכנס הדבר לרשותו כמש"כ הר"ן והריטב"א ז"ל בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) דהא דאמרינן גבי קטן דחפץ ומחזירו לאחר שעה קונה היינו דווקא היכא דנכנס הדבר לרשותו: אבל בקנין אג"ק או חליפין או שטר אין הדבר נכנס לרשותו ולא קנה א"כ אף אנו נאמר לדעת הרי"ף והרמז"ל דבקנין חצר אף אם ידע שהוא הפקר ולא כיון לקנות נמי קנה דלא כשיטת התוס' בב"ב שפיר קנה הכותי החמץ מטעם הפקר הואיל ומונח בחצירו ובקנין יד וחצר לא איכפת לן במה שאינו מכוין לקנות קנין גמור: מיהו בעיקר הדבר שכ' דהכותי זכה בתורת הפקר ופקע דין בל יראה ממנו לא הבנתי הדא דאיתא בירושלמי דפסחים (פרק ב') הפקיר חמצו בי"ג דר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר ומפרש דר"י חייש להערמה ואנן קיי"ל כר"י דאסור א"כ התם בהפקיר הרי ודאי שלא עבר עליו בפסח בב"י ואפ"ה אסור הואיל ולא ביערו כדין וחיישינן להערמה כש"כ זה שלא הפקיר כלל רק שנעשה הפקר מאיליו ע"י אפקעתא דמלכא ולא עבר אב"י ע"י שיזכה בו הכותי דלא מהני כיון דסוף סוף הוא לא ביערו ומכירתו לא מהני והדברים ק"ו ומה התם דלא עבד איסורא כלל רק שלא השביתו כתקנת חז"ל אסרינן לי' כש"כ הכא דעביד נמי איסורא ומכרו בעת שהוא אסור במכירה מדרבנן דמכירה גופא מיקרי הנאה דוודאי אסור בהנאה לאחה"פ דהא חזינן דלאו משום איסור ב"י לחוד קנסינן לי' דהא בהפקיר בי"ג ליכא ב"י אלא משום ביטול מצות השבתה לחוד נמי קנסינן לי' אף דהפקיע מצות השבתה ע"י הפקר ולא עבר נמי אב"י א"כ דה"נ לא מהני מה שזכה בו הכותי וכן מצאתי בפר"ח (סימן תמ"ח סק"ה) עיי"ש ואף שהכותי זוכה אותו מן ההפקר נמי לא מהני להתירו לאחה"פ: ויש להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף ל"א) בברייתא אבל כותי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ ד"ה עובר בב"י ואסור בהנאה משום דכותי מישראל לא קנה משכון והוי האי חמץ דישראל ולדברי הנוב"י ז"ל אמאי אסור נהי דלא קנה הכותי בתורת משכון מ"מ יקנה מן ההפקר דכיון דמטא זמן איסורו נאסר בהנאה ונעשה הפקר ולא עבר הישראל על ב"י ואמאי אסור אחה"פ ואין לומר דמיירי שהרהינו אצלו ולא הי' מונח בביתו של הכותי בפסח אלא בבית אחר דלא זכה בו הכותי בתורת הפקר דא"כ מאי פריך אח"כ תנן כותי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה ואמאי הא אמרת כותי מישראל לא קנה משכון והוצרך לשנות דמיירי שאמר לו מעכשיו עיי"ש ומאי קושיא לישני דמתניתין מיירי שמונח ברשותו של כותי ולהכי אף דכותי לא קנה משכון מ"מ בתורת הפקר קני לי' שפיר וברייתא מיירי בשאינו מונח ברשותו של כותי דלא קנה מן ההפקר ובתורת משכון נמי לא קני לי' א"ו דלא מהני מה שהכותי קונה בתורת הפקר להתירו אחר הפסח בהנאה: מיהו אין זה סתירה לדברי הנוב"י דלעולם אימא לך דאם החמץ נעשה הפקר וזכה בו הכותי מן ההפקר מותר מיהו התם גבי כותי שהלוה לישראל על חמצו לא שייך לומר דהכותי קונה מתורת הפקר דהא הא דאיסורי הנאה נעשה הפקר הוא רק אם הם של ישראל דכיון דאין לו בהם הנאה של כלום יוצאין מרשותו אבל חפץ של נכרי אם נאסר בהנאה אינו יוצא מרשותו דהכותי אינו מוזהר על איסורין וממונו הוא וא"כ האי חמצו של