עונג יום טוב קי

נמי אסור כמ"ש הלח"מ (פי"א מהלכות מע"ה) משום דקיי"ל כר' אבוה דא' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע וכ"כ המל"מ (בפ"א מה' מעילה) אלא שכתב שאינו לוקה בהנאה דנפקא לן מלשון אכילה אבל איסורא איכא ולבד איסור מעילה איכא איסור הנאה מבשר עולה קודם זריקה וכיון דאסור בהנאה א"כ בלעיסה ג"כ איכא איסור הנאה מבשר עולה קודם זריקה חוץ איסור מעילה שבכל הקדשים וכיון שבשעת הלעיסה שבא השינוי והמעילה בא ג"כ איסור אכילת עולה היינו הנאתו בלעיסה א"כ מתערב איסור אחר ושפיר כתב הר"מ ז"ל דכשמתערב עם שליחות איסור מעילה איסור אחר כגון בעולה דעם שליחות האכילה שהוא מה שצוה לו לאכול ולשנות ע"י הלעיסה מתערב ג"כ איסור הנאת בשר עולה בשעת לעיסה אמרינן אין שלד"ע כדברי התוספתא ודו"ק: סימן לב שאלה אחד שמכר חמצו חצי שעה קודם חצות ומפני טרדות עסקיו שכח למסור קודם שעה ששית: ויש בזה הפסד מרובה מה דינו של החמץ אחר הפסח והמכירה היתה ע"י קנין החצר שמכר המקום שהי"ש עומד שם לא"י הקונה: תשובה הנה מה שרצה מעכ"ת להתיר מטעם הואיל והא"י זכה בו קודם זמן בל יראה יצא מרשות ישראל ולא עבר עליו הישראל בב"י ובי"מ לעולם ואף דהמקדש בחמץ משש ולמעלה אין חוששין לקדושיו משום דלאו ברשותו קאי וכן אינו יכול לבטלו ואינו יכול למוכרו אחר שנאסר בשעות דרבנן מ"מ הא"י זכה בעצמו בתורת הפקר דכיון שנאסר בהנאה הוי הפקר וכל הקודם בו זכה וכיון שמועיל זכיית א"י בתורת הפקר כבר יצא מרשות ישראל ואין הישראל עובר בב"י ולא שייך למקנסי' אחר הפסח אם הא"י נתן לו בחזרה ומסתייע לכבודו בהך סברא מדברי הצל"ח ז"ל שכתב כן הובא בנוב"י מה"ת (סימן ס"ג) רק שלכאורה יש לעיין בזה לפי מה דבעי בגיטין (דף כ') היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מת"י וגט כתוב עלי' מהו מי אמרינן אקנוי' אקניתא לי' א"ד אשה לא ידעה לאקנוי' וכתבו התוס' פי' בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומקני לי' אלא בתורת שאלה משאילתו עיי"ש ופשיט הש"ס מזקן שהיה מלוה לבני הכפר כו' ודחי שאני זקן דידע לאקנוי' פרש"י ז"ל שהוא חכם ויודע שאינו שטר אא"כ מקנהו לו לגמרי ואחר כך פשיט מערב היוצא לאחר חיתום שטרות ודחי שאני גברא דידע לאקנויי ואח"כ פשיט מהאשה כותבת את גיטה והאיש את שוברו דגם אשה ידעה לאקנויי עיי"ש א"כ כיון דחזינן דהש"ס רוצה לחלק בין ת"ח לגברא בעלמא ובין גברא לאיתתא לענין להקנות לגמרי כד"ת וכדין א"כ נהי דפשיט דגם איתתא ידעה לאקנויי מ"מ אכתי בכותי מנ"ל דידע לאקנויי בדבר שאין דעתו לעשות בזה קנין אמיתי ויודע שצריך להחזיר דכותי גרע טפי מאשה דהא לענין כתיבת גט בכותי אמר בגיטין (דף כ"ב) דלא מהני אפילו מה שגדול עומד ע"ג ומלמדו לכתוב לשמה משום דאדעתי' דנפשי' קעביד ולא ציית לן כלל וא"כ בזכיית הכותי בחמץ נמי איכא לאסתפוקי טובא אי מהני דכיון דהכותי יודע שיחזיר להישראל אחה"פ אין דעתו לקנות לעצמו כלל ולא קנה דמה לי אינו יודע לאקנויי ומ"ל אינו יודע לקנות כיון שאין בדעתו לקנות לא קנה וכמ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ד) דאף דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ זהו דווקא אם לא ידע שהמציאה וההפקר בתוך החצר אבל אם ידע שהמציאה או דבר ההפקר בתוך החצר ולא כיון לקנות לא קני כדאמרינן האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא לא קנה. וא"כ כיון דידע הכותי שהחמץ בחצירו לא כיון לקנות ודעתו ליתנו להישראל אחה"פ לא קני ולא אמרינן שכיון שפיר לקנות במה שהישראל א"ל לקנות אלא לא ידע לקנות במה שצריך להחזיר אחה"פ ובעיקר מכירת חמץ שמוכרים לכותי בתורת חצר ולא איכפת לן במה שאין הכותי יודע לקנות משום דבדעת אחרת מקנה אותו קונה אפילו בלא כוונה לקנות כלל כמ"ש הנמק"י בב"ב (דף מ"א) בעובדא דר"ע שקיל בידקא בארעי' וז"ל שם שמעינן מהכא דאי הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע ר"ע שהוא הזוכה קנה ומשו"ה לא הוה סגי למימר לי' את וודאי לא הוות ידעת ואע"ג דאמרינן העודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה כיון שהזוכה גופא לא הוי ידע תי' הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וא"כ ה"נ כיון דהישראל מקנה להכותי החצר והחמץ קונה אעפ"י שאין דעתו לקנות לגמרי ולא ידע לקנות ואפ"ה בקנין כסף למ"ד דקונה בכותי שנוהגין להקנות לו חמץ או בכור להפקיע קדושתו אע"ג דהכותי צריך להקנות הכסף להמוכר ורגילין שהמוכר מחזיר לו אח"כ הכסף אפ"ה לא חיישינן לומר דהכותי לא ידע להקנות הכסף לישראל בדבר שישראל מחזיר לו אח"כ משום דרגילין שלא להקפיד אם יתן לו דוקא אותה מטבע שנתן לו או אם יחזיר לו מטבע אחרת א"כ הרי נותן לו מטבע ע"מ שלא להחזיר לו ולהכי מהני קנין הכסף ולא אמרינן דלא ידע לאקנויי [וגם זה צריך עיון דלענ"ד קשה לסמוך על קנין ג"כ מה"ט דלא ידע לאקנויי] אבל בנ"ד שנסתלק רשות ישראל מעל החמץ מתחילת שעה ששית ולא ברשותו הוא כלל להקנות וליכא דעת אחרת מקנה אותו והכותי זוכה מן ההפקר וכיון דהכותי יודע שיחזירם לישראל אחה"פ לא ידע לקנות ולא קנה כמ"ש התוס' דאם ידע שיש דבר של הפקר בחצירו ולא כיון לקנות לא קנה: ואפילו לפמש"כ הריטב"א והר"נ שם לפרש הא דאמרינן אשה לא ידעה לאקנויי דאינה בקיאה בדינין ומשמע הכי מדבעי הש"ס בהיו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מת"י ולא בעי סתם אי מהני אם הקניתה לי' נייר שלה ומזה משמע דבידעינן שהקניתה לו לא מספקינן כלל רק אנו מסופקין אם ידעה בדין זה דצריך להקנות מ"מ נראה דבכותי מודו לשיטת רש"י ז"ל והתוס' דלא ידע כלל לקנות ולהקנות בדבר שצריך להחזיר וכמש"כ דאדעתא דנפשי' קא עביד: אחרי כתבי זאת מצאתי לתה"ד (בסי' ק"כ) שכתב לענין עיקר המכירה שראוי למכור לכותים אעפ"י שיודע שלא יגע בו ויחזירנו לו כיון שנותן לו במתנה גמורה ומביא ראי' מהא דגיטין דאמרינן גבי אשה דידעה לאקנויי ולא חיישינן משום חומרא דא"א שמא לא גמרה ומקנה במה שאין דעתה שיהא שלו עיי"ש בדבריו ז"ל: והנה כ"ז הוא במה שחקר לענין אם חיישינן שהנותן החמץ לא גמר ומקנה וע"ז הביא שפיר ראי' דאפילו אשה ידעה לאקנויי. והנה הוא ז"ל מיירי לענין מכירה או מתנה דבזה אין חשש במה שהכותי אינו יודע לקנות כמ"ש דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעי כוונה אבל בהפקר דבעי כוונה לקנות ודאי דאמרינן כותי לא ידע לקנות: מיהו לפמש"כ הרמב"ם ז"ל הובא בש"ע (סי' ער"ה סעיף י"א) המחזיק בשטרות של גר ע"מ לקנות הקרקע אף שלא