עונג יום טוב קז

שאור מבתיכם ולקמן הביא ברייתא בשם ריוה"ג ג"כ הך דרשא ממש ולא הביא קרא דז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם רק קרא דאך ביום הראשון אך חלק ואתקש השבתת שאור כו' עיי"ש: ולפי דברינו א"ש דבאמת היה אפשר לישב רומיא דהנך קראי דלעולם תשביתו ביו"ט עצמו והא דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דאסור כל ז' היינו לחמץ ידוע דחמץ ידוע מחויב לבער קודם כניסת יו"ט ועובר עליו כל ז' אבל לבדוק ולבטל חמץ שאינו ידוע אינו מוזהר עד חצות דיוט"ר ואף שאינו עובר עליו למפרע אם אינו יודע ממנו דהוי מתעסק בעלמא מ"מ מחויב לבדוק שמא ימצאנו ויאכלנו או שיהא דעתו עליו וחיוב זה אינו מוזהר עליו עד חצות דיוט"ר מיהו לריוה"ג א"א לומר כן דלריוה"ג דחמץ בפסח שרי בהנאה והוי ממונו ממש א"כ אם יש לו חמץ והוא אינו יודע ממנו מודו התוס' שחשיב כעושה עבירה בשוגג דהא לא דמי למתעסק דהוי מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה דהיינו שהוא ממונו וא"כ כיון דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ממילא מחויב לבדוק קודם יו"ט שלא יהא לו חמץ בשוגג וכ"ז לריוה"ג דחמץ בפסח שרי בהנאה אבל אביי קאי לדידן דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ הא אפשר לומר דחמץ ידוע עובר עליו מתחילת יום ראשון ואינו ידוע לו חייב לבער רק בחצות דט"ו ועד השתא אינו עובר עליו דהוי מתעסק בעלמא דהא לאו ממונו הוא שהרי אסור בהנאה ולאו ברשותו להכי אינו עובר עליו עד השתא כ"ז דלא ידע לי' להכי הקדים אביי קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמהאי קרא ילפינן לקמן (דף ה') דגבי חמץ גורם לממון כמ"ד וכיון דלאחה"פ שרי בהנאה וגורם לממון כמ"ד בחמץ א"כ א"א לפרש דזמן ביעור חמץ שאינו ידוע הוא מחצות דט"ו דהא עד חצות נמי עבר אע"ג דלא ידע לי' משום דלא מיקרי מתעסק כיון דיש כאן הנאת גורם לממון דשרי לאחר זמן: ועד"ז נ"ל לישב על נכון מש"כ הריטב"א ז"ל בב"מ (דף לה) בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דהקשה הא צריך השוכר לישבע שלא שלח בה השואל יד וזה אינו יכול לישבע דהא אינו יודע אם השואל שלח בה ידו דאז חייב הראשון אף שמתה כדרכה דהא השני כשלוחו של ראשון דמי ומחויב כששלח שלוחו בה יד ותי' דלא דמי שליחות יד לפשיעה דבפשיעה ודאי חייב הראשון אם פשע השני שהרי הראשון קבל עליו לשומרו יפה אבל שליחות יד למה יתחייב הראשון בשליחות יד השני כיון שלא נאבדה בשליחות יד של שני הא לא דמי אלא לאומר לחבירו צא וגזול שפטור המשלח דאין שליח לדבר עבירה דבטביחה ומכירה הוא דמרבינן מקרא דיש שליח אבל בעלמא לא והקשה הקצה"ח דהא גם בשליחות יד מרבינן שליח לדבר עבירה: ונלע"ד ליישב דהיינו דאיכא בין שליח לד"ע דשליחות יד לשליחות דטו"מ דגבי שליחות יד דמרבינן מעל כל דבר פשע לא מרבינן אלא אם צוה לשליח להגביה החביות על מנת ליטול ממנה עבור עצמו של שומר דהכי משמע קרא על כל דבר פשע אם לא שלח ידו ודרשינן דבר לשון דיבור היינו אם לא אמר לשליח לשלוח יד עבור עצמו של השומר. והכי משמע לישנא דברייתא בסוף פרק המפקיד (דף מד) אין לי אלא הוא אמר לשלוחו ולעבדו היינו שאמר להם שיטלו עבורו אבל אם אמר לשליח שיטול עבור עצמו לא מתחייב משום שליחות יד וכיון שלא נאבדה לא מתחייב באונסין ע"י השליחות יד של שני דמה ששלח השני יד אף שעשאו הראשון שליח לזה בהדיא לא מהני דלא רבי קרא שלד"ע כה"ג שהשליח עושה עבורו ודווקא גבי טו"מ דרבינן שליחות ולא מחלקינן אם השליח שוחט לעצמו או מכר השליח ולקח הדמים לעצמו בשליחותו של הגנב וכגון שלא נתן לו הגנב במתנה עצם הגניבה רק נתן לו רשות למכור וליקח הדמים לעצמו דאל"ה הרי מתחייב הגנב משעת נתינה דדמי למכירה] או טבח ומכר בשביל הגנב משום דגבי טו"מ אין החיוב משום שלקח לעצמו בהמת חבירו וטבחה ומכרה לצורכו אלא גזה"כ לשלם דו"ה בטו"מ תדע דהא ר"ל מוקי מתניתין דמחייב ר"ש בדו"ה בקדשים שחייב באחריותן בשוחט תמימים לשם בעלים כדאיתא בב"ק (דף עז) אלמא אע"ג דשחיטתו הי' לשם בעלים לפוטרן מחיובן נמי חייב דו"ה ולא בעינן דוקא שישחוט לצורך עצמו להכי חייב אם שלח שליח שישחוט השליח עבור עצמו של שליח אבל שליחות יד החיוב שנהנה מממון חבירו ואין החיוב אלא אם צוה לשליח שישלח יד עבור המשלח להנות מממון המפקיד אבל לא כשהשליח עשה לעצמו והאי כדינו והאי כדינו. דכמו דאמרינן דאף דלשמאי הזקן די"ש לד"ע מ"מ בזה נהנה וזה מתחייב א"ש לד"ע כדאיתא בקידושין (דף מג) ולהכי אם הגביה השליח ע"מ ליטול לעצמו אף דבהגבהתו לא קנה למהוי שלו מ"מ הא ההגבהה היתה להנאתו ולצורכו ע"מ לחסרה והתורה חייבה על ההגבהה ע"מ ליהנות וליטול לעצמו כאילו חסרה וכאלו נהנה וכיון דבנהנה גופי' ליכא שליחות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ה"ה בהגביה ע"מ להנות שחייבה תורה על מחשבתו שרצה ליהנות אם היתה בהגבהה נמי לא מתחייב השומר בהגבהת השליח שרצה לשלוח יד לעצמו. ודוקא גבי טו"מ שאין החיוב דו"ה על הנאתו אלא גזה"כ לחייב דו"ה בטו"מ ואף אם השליח שחט לעצמו או מכר