עונג יום טוב קו

שהקשו דל"ל לשמואל למפטר מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת ת"ל מבה פרט למתעסק ותירצו דבשבת פטור אעפ"י שנהנה ולא מיפטר משום בה ומיפטר משום מלאכת מחשבת עיי"ש ועיין בפ"י למס' שבת (דף ע"ב) שחיזק דבריהם בתירץ זה דשבת מיקרי מתעסק דידי' נהנה ופירש שם דבשאר מצות נמי מתעסק פטור וקמ"ל לרבותא דאף בשבת דה"א דחייב כמו בחלבים ועריות משום שנהנה אפ"ה פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה הרי דלאו דוקא הנאת גרונו מיקרי נהנה אלא ה"ה מלאכה שנהנה ממנו וא"כ ודאי דה"ה הנאת ממונו מיקרי נהנה ועיין בסנהדרין ובשבת (דף ע"ג) דאפילו סבור רוק הוא ובלעו ונמצא שומן חייב היכא דנהנה אע"ג דלא נתכוין לאכילה כלל רק בשבת מיפטר מטעם מלאכת מחשבת. א"כ ה"ה אף שלא ידע כלל שיש לו חמץ מיקרי עבירה בשוגג שכן נהנה: [ובזה מיושב מה דקשה בהא דתנן אלו עוברין עליהן בפסח וקחשיב התם חמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' וכו' ופרש"י ז"ל דעוברין עליהן בב"י ור"ת ז"ל חלק עליו דכיון דליכא קרא מיותר על ב"י מנ"ל דעובר לכן פירש עוברין מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו ומשמע דלשיטת ר"ת א"צ לבערם כלל מדלא פירש האי עוברים מן העולם וכ"כ בתוס' בהדי' (דף כ"א) דלר"ת שרי לשהות כותח הבבלי בפסח דלא כר"א דלא כמ"ש התוס' בריש מכילתין דמדרבנן אסור אלא אף מדרבנן מותר להשהות וקשה איך אפשר דרשאי להשהותם בפסח הא אמרינן (בדף ל"ו) אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד ואמאי ישרף הא רשאי להשהותם בפסח לשיטת ר"ת ועיין במג"א (סימן תמ"ב) שיישב הא דתניא שיאור ישרף מפרש התם שיאור דר"מ לר"מ ודר"י לר"י הא דבעינן שריפה הוא משום דאי ישהנו יתחמץ יותר ויהא חמץ גמור עיי"ש אבל הך ברייתא דיין שמן ודבש ודאי דקשה אמאי אמר ר"ג תשרף מיד הא לשיטת ר"ת רשאי להשהותן ואפילו לר"א דסובר דאיכא לאו בנוקשה ותערובות דהא התם לא יוגמר חימוצו לעולם דמים עם מי פירות הוי רק נוקשה כמ"ש התוס' שם (דף ל"ה) ד"ה מי פירות ולפמש"כ יש ליישב שיטת ר"ת ז"ל היטיב דלהכי אמרינן ישרף מיד דכיון דנוקשה אסור בהנאה בפסח לכ"ע כדאמר שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר"י לר"י ונותנו לפני כלבו דר"מ לר"י הא דר"י לר"י לכ"ע אסור ליתן לפני כלבו וכיון דאסור בהנאה ולאחר פסח שרי דכיון דליכא ב"י לא קנסינן לי' לאסור לאחה"פ: וא"כ אם ישהנו עד לאהפ"ס מיקרי הנאה שמחזיקו לממונו עד עת שיכול ליהנות ממנו להכי אסור להשהותו וישרף מיד והא דלא פי' ר"ת ז"ל הא דתנן אלו עוברין היינו מן העולם כפשטא דלישנא דאע"ג דליכא איסור ב"י לשיטתו מ"מ עוברין מן העולם משום דאסור להשהותן משום איסור הנאה. משום דדווקא בנוקשה שפיר אמרינן דאי משהה לי' עד לאהפ"ס מיקרי הנאה שהחזקת דבר להיות שלו מיקרי הנאה אבל בתערובות חמץ לא חיישינן לזה דהא מחזיקו משום ההיתר דאיתי' בהאי מילתא וההיתר לא נהפך להיות איסור למהוי חמץ כמותו דקיי"ל בשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר כמש"כ הטור ביו"ד (סימן צ"ב) וכיון דמותר להשהות משום היתרא דאית בי' לא איכפת לן מה שמשהה גם תערובות חמץ דאית בי' דהוי דבר שאינו מתכוין כיון שא"א להפריד החמץ שבו ומוכרח להשהות איסורא משום היתרא. דהוי פ"ר מ"מ הא כתב הר"ן בפג"ה דפ"ר שרי גבי איה"נ ולהכי לא רצה ר"ת לפרש אלו עוברין מן העולם משום דקתני במתניתין תערובות חמץ ג"כ כמו כותח הבבלי שעיקרו היתר והחמץ לטעמא בעלמא ובתערובות חמץ שרי להשהותו דב"י ליכא ומשום הנאה ג"כ שרי משום דאיכא היתרא ומשהה אותו משום היתרא והוכרח לפרש עוברין מן השולחן. משא"כ בנילושה ביין שמן ודבש דהוי נוקשה בעיני' שפיר קאמר ר"ג תשרף מיד דאף דליכא ב"י לשיטת ר"ת ז"ל מ"מ אסור להשהות משום דאי משהה אותו הרי נהנה ונוקשה אסור בהנאה ולהכי כתבו התוס' שפיר (בפ' כל שעה) דלר"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח ואין להקשות דא"כ דהחזקת הדבר שיהא שלו מיקרי הנאה א"כ למה הוצרכה התו' להזהיר אב"י כלל הא בלא"ה ידעינן שצריך לבערו שאם יחזיקו אצלו הא לר"ש דס"ל דשרי בהנאה לאחה"פ וחמץ בפסח אסור בהנאה דז"א דאי משום הנאה הא כתב הר"מ ז"ל דבהנאה ליכא מלקות ועוד דהא לפי דעת הרבה מהאחרונים ז"ל חמץ של ישראל עובר עליו הנפקד בב"י שלא קיבל עליו אחריות והסכים לזה הגר"א ז"ל דלא כמג"א עיי"ש ובזה לא מטיא לי' שום הנאה דלאו דידי' הוא כלל וקיי"ל דעובר אב"י. מיהו במה שכתבנו יתיישבו רק דברי ר"ת שמתיר להשהות כותח הבבלי בפסח אף לר"א דבזה אפשר לומר דלא היתר רק כותח הבבלי דהוי תערובות ולא איכפת לן במה שנהנה ומשהה אותו אבל בנוקשה מודה שישרף אבל מדברי הרא"ש (בפ' א"ע) משמע מדבריו שם דלר"ת מותר להשהות כל הני דמתניתין דמשמע אפילו נוקשה וא"כ תקשה מהא דאסרינן בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש תשרף מיד מ"מ נלע"ד דאפשר ליישב גם דעת הרא"ש ז"ל דבתערובות ונוקשה דמתניתין שהיו אצלו מעריו"ט שפיר כתב הרא"ש דרשאי להשהותן עד אחר יו"ט וישתמש בו ולא גזר דילמא אתי למיכלינהו בפסח שהרי לא נעשה מתחילה כדי לאוכלו בפסח אבל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דלשה אותה כדי לאוכלה ביו"ט אם ישהה אותה גזרינן שמא יבוא לאוכלה בפסח שהרי לשם זה נעשית וישכח ויבוא לאוכלה וזה חילוק נכון ומיושב גם שיטת הרא"ש ז"ל ולהכי תשרף מיד ודו"ק כנלע"ד]: ובזה א"ש מה שהקשה לשיטת התוס' מהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דמשמע דבלא בדיקה וביטול עובר עליו אף שאינו יודע ממנו דלפי דין הכתוב דחמץ שרי בהנאה לאחה"פ כר"ש ודאי אם החמץ אצלו והוא אינו יודע ממנו עובר עליו בשוגג כדין מתעסק בחלבים ועריות שזה גופא מיקרי הנאה מה שהחמץ יהי' ממונו דהא השתא ודאי ממונו הוא שלאחה"פ יהא מותר בהנאה דהנאת גורם לממון נמי מיקרי הנאה בחמץ ועיין מש"כ לעיל בשם בעל המאור ז"ל דמה שמותר לאח"ז לכ"ע מיקרי ממון אף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כמ"ד ועיין בפ"י שם שכ' ג"כ כנ"ל והא דקרי לחמץ אינו ברשותו של אדם דמשמע דאף לר"ש דאחה"פ שרי בהנאה נמי מיקרי אינו ברשותו היינו משום דכיון דאסור להשהותו עד אחה"פ א"כ ממילא לא מיקרי ברשותו וקאמר ר"א דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו דא"א שיתקיימו ב' הדברים הללו שהוא אסור בהנאה ואסור להשהותו ועובר עליו כעל דבר שהוא שלו ואה"נ דאי לא מוזהר עליו לבערו ודאי שהיה שלו לגמרי כיון דאחה"פ יחזור להתירו רק דהשתא דאזהר עליו קרא לבערו הוא עובר על דבר שאינו שלו ועשאו הכתוב כאלו הוא שלו] וא"כ ודאי דמחוייב מה"ת לחפש שמא יש לו חמץ דאם לא יחפש ויש לו באמת הרי יהא מותר אחה"פ והוא ממונו גם כעת והרי הוא מתעסק בדבר שנהנה דמה שהדבר ברשותו וממונו והתורה אסרו שיהא חמץ ברשותו מיקרי מתעסק בדבר שנהנה וכ"ז הוא לד"ת שחמץ אחה"פ שרי בהנאה אבל השתא דגזרו חז"ל על חמץ שעעה"פ שאסור בהנאה לעולם לא מיקרי מתעסק בדבר שנהנה דהא לאו ממונו הוא כלל ואינו ברשותו. דכל דבר האסור בהנאה ואין היתר לאיסורו לאו דידי' הוא ואם משהה אותו ואינו יודע ממנו הוי מתעסק בעלמא ולא קא עביד איסורא כלל כמש"כ התוס' ובזה יש לישב מה שדקדקו התוס' בפסחים (דף ה) דקאמר התם תשביתו מעריו"ט ויליף אביי מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו