עונג יום טוב קה

למפרע אע"ג דהשתא לא מועיל יאוש דידי' דלבתר דאתא ליד מוצא לא מהני יאוש מ"מ מהני משום דחל היאוש למפרע וכן גבי תמרי דזיקי דיתמי אמרינן שם בב"מ דאכלינן להו למ"ד ישל"מ הוי יאוש אע"ג דלא מהני כלל יאוש דידהו משום דלאו בני מחילה נינהו ואמרינן כיון דאלו הוי גדולים הוי מייאשי השתא נמי הוי יאוש וכן גבי תרומה ודאי דהוי מהני אם בא בעה"ב ואמר כלך אצ"י לבתר דאכלינהו אחד מב"ב למימר דלא הוי אכלי טבלים ומשלמינן קרן וחומש משום דמהני ניחותא דלמפרע וה"נ אם איתא דמהני ניחותא לגבי חמץ הוי מועיל אף אם מצא לאח"ז איסורי' דאף דהשתא לא מצי לבטל מ"מ ודאי דלא ניחא לי' וכמ"ש הקצה"ח. ומדקאמר הש"ס דלבתר איסורא לא מצי לבטלו ע"כ כמ"ש דגבי חמץ לא אמרינן מסתמא לא ניחא לי' ולא מהני אף אם בטלה בשעה שאינו מועיל ביטול לענין למפרע והא דקאמר הש"ס וכי משכחת לה לבטלי' היינו שיועיל שלא יעבור מכאן ואילך אבל עד שעת מציאה לא עבר כלל כמ"ש: אולם מדברי הרמז"ל (פ"ג מה' חו"מ) משמע שאם לא ידע שיש לו חמץ עובר עליו בשוגג ודמי לאוכל חלב בשוגג. שכתב בטעם שהבודק צריך שיבטל אבל אם בדק משש ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ בביתו שהי' דעתו עליו והיה בלבו ושכחו ולא ביטלו ה"ז עובר בב"י שהרי לא ביער ולא ביטל ואין הביטול מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו וחייב לבערו בכל עת שימצאנו עכ"ל ומלשון שהרי לא ביער משמע דעל מה שעבר קאי שעובר עד שעת מציאה וכ"כ הרא"ש ז"ל בהדיא בפ"ק דפסחים (סימן ט') שעובר אעפ"י שאינו יודע שהוא בביתו עיי"ש ולפ"ז קשה הא דפריך וכי משכחת לה לבטלה דאכתי הוא יעבור אב"י עד שעת מציאה: שוב מצאתי בב"ח (סימן תל"ד) שהקשה ג"כ על הרא"ש ז"ל זה וצ"ל דסובר המקשה דאם ביטלו לא עבר למפרע משום דאיגלאי מילתא למפרע דלא ניחא לי' בהאי חמץ וכמו שסובר רבא גבי יאוש שלא מדעת [ולפמש"כ לעיל גם אביי מודה לזה] והא דמשני דלמא משכח לי' לבתר איסורי' ולא מצי מבטל אע"ג דכבר הוכחנו דכל היכא דמהני ניחותא למפרע מועיל אף אם מגלה דעתו בשעה שאין כח בגילוי דעתו לחול מ"מ הכא גבי חמץ כיון דכבר בארנו דהכא איכא למימר אדם מתפייס באיסורין ולא ברירא לן הך אומדנא דוודאי לא ניחא לי' להכי לא מהני גילוי דעתא למפרע אלא אם גילה דעתו בשעה שמועיל דהיינו קודם זמן איסורו שהוא עדיין ברשותו ואז מועיל למפרע: ובעיקר הדבר שנחלקו הראשונים ז"ל בהיה לו חמץ ולא ידע ממנו אם נחשב כעובר בשוגג אם לא שדעת התוס' כיון דלא ידע ממנו לא עבר כלל ולדעת הרא"ש ז"ל עובר בשוגג כאשר בארנו הכל בסי' הקודם. ראיתי להגאון בעל מק"ח ז"ל שהביא ראי' לדעת הרא"ש מהא דאמרינן בש"ס בדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע היכא דליכא ביטול אז הבדיקה דאורייתא אף אם אינו יודע שיש לו חמץ בביתו דאם איתא דכל היכא שאינו יודע שיש לו חמץ בבירור אינו עובר עליו כלל כדעת התוס' א"כ לא הו"ל להש"ס לומר דבביטול בעלמא סגי מדאורייתא דהא לא צריך לא ביעור ולא ביטול אלא לבטל החמץ הידוע ולכאורה ראייתו מוכרחת מאוד: ונ"ל דהנה המק"ח כ' דלכאורה זה דומה למתעסק דהא אינו עושה שום מעשה בכוונה ולי נראה דבאמת אי פסקינן חמץ אחה"פ אסור בהנאה ודאי דדמי למתעסק בעלמא. אבל אי חמץ בפסח שרי בהנאה או לר"ש דשרי לאחה"פ לא מיקרי מתעסק דכמו דאמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ה"נ מה שהזהירה התורה שלא יחזיק הדבר לממונו רק שיבערנו או יבטלנו שדומה להפקר והוא מחזיקו שיהא שלו והוא עדיין ברשותו נמי נקרא נהנה שמה שהוא ממונו ע"י שאינו מבערו נקרא נהנה דאף דבהחזקת שאר איסורי לא מיקרי נהנה דכל המחזיק איסור הנאה לא עביד איסורא התם אין היתר לאיסורין ולא מהני לי' החזקתו מידי הלכך לא מיקרי נהנה במה שמחזיקו אבל חמץ דאחר פסח שרי לר"ש ומחזיקו כדי ליהנות ממנו אחר הפסח מיקרי החזקתו בפסח נהנה שמחזיקו להיות שלו לאחר הפסח. דכיון דמצינו דנתינה לאחר נקרא הנאה אם האחר זוכה מכחו כדילפינן היתר הנאה בנבילה מלגר אשר בשעריך תתננה משום דדבר האסור בהנאה אם נותנו לאחר והאחר זוכה נקרא נהנה א"כ כ"ש אם מחזיק הדבר לעצמו והוא ממונו וברשותו דמקרי הנאה **(הגה"ה והא דלא מוכח הש"ס בפסחים (דף כ"ג) דחדש מותר בהנאה מהא דמותר להחזיקו עד הקרבת העומר איכא למימר דשאני התם דא"א בענין אחר דאם יהא אסור להחזיקו לא משכחת כלל דין חדש וישן:)** מה שהוא ממונו נגד רצון התורה ולא מיקרי מתעסק דדמי למתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה ועיין לקמן בחי' שבארנו שם דאף דקיי"ל דאפשר ולא מכוין שרי כר"ש בפסחים (דף כ"ו) מ"מ בהנאה גדולה כמו מתעסק בחלבים ועריות אסור מתעסק. והוכחנו זה מדברי הר"ן בחולין (פ' גה"נ) ובארנו שם מסוגיא דתורם משלו על של חבירו דהנאת ממון דמי להנאת אכילה דאסור בה אפשר ולא מכוין עיי"ש היטב ועיין עוד בסנהדרין (דף ס"ב) תו' ד"ה להגביה