עונג יום טוב קג

בככותבת דמאי נ"מ הא חצי שיעור אסור מה"ת ומלקות בלא"ה ליכא דהא הוי ניתק לעשה וביטלו בידים לא משכחת לה דקיי"ל השבתתו בכל דבר וכשמבערו מקיים העשה אבל למש"כ אתי שפיר דמשכחת מלקות כששרפו ביו"ט דהוי קיום העשה במצהב"ע ולא מתקן הלאו: אחרי כותבי עלה בדעתי דאין ראי' מסוגיא דמכות דמיקרי ניתק לעשה ליפטר ממלקות היכא שקיים העשה בעבירה אחרת מהא דלא משכח גבי גזל ניתק לעשה ששילם להנגזל ע"י גזילה מאיש אחר דאפשר לומר דגבי קיום העשה דתשלומי גזילה לא שייך לאמר מההב"ע כיון דמ"מ שילם להנגזל קיים מצותו וכמ"ש במ"א ומצאנו גם בתשובת רע"א ז"ל דגבי מילה לא שייך מהב"ע אם מל בשבת דמ"מ התנוק מהול הוא לפנינו ולא דמי לשאר מצוה כמו לולב ומצה דלא מינכר מצוותו אחר קיומו ואפשר לומר דכמאן דלא עביד דמי אבל דבר דמינכר מצותו דלא אפשר לאמר דכמאן דלא עביד דמי כמו מילה לא מיפסל מצותו משום עבירה שעשה עם קיום המצוה ויש להביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות שקלים) הגונב או הגוזל חצי שקל ושקל ע"י עצמו יצא ומשלם שנים או חומש וקשה אמאי יצא הא הוי מהבב"ע וכמו דאמרינן במצוה בעלמא דלא יצא אם עשאה בעבירה ה"נ במצות שקלים ומ"ש מצות שקלים משאר מצות. אבל לפמש"כ א"ש דמצות שקלים שאני משאר מצות דפריעת חוב להקדש הוא ורמי רחמנא חוב על כל איש ישראל למיהב חצי שקל בשנה **(הגה"ה וכדאמרינן במדרש רבה על פסוק כי תשא את ראש בני ישראל אמר הקב"ה למשה חייבים לי ישראל מה שלוו ממני שנאמר כי תשא כמה דתימא כי תשה ברעך משאת מאומה אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי הוי כי תשא כו' עכ"ל ובארנו בעזה"י המדרש על נכון בדרוש לפ"שקלים.)** ואף אם נתן השקל בעבירה כגון שגזל השקל או גנב נמי יצא דההקדש קני לה מטעם יאוש ומשום מהבב"ע לא איכפת לן כיון דמ"מ שילם חובו להקדש וכן נמי מי שאמר ערכי עלי ונתחייב לתת ערכו להקדש וגזל ושילם בגזל נמי ודאי דיצא יד"ח נגד ההקדש ואין הגזבר יכול למשכנו שכבר שילם חובו ומהבב"ע לא שייך כאן דמ"מ נפרע חובו. והכי משמע ממתניתין דב"ק (דף ע"ט) גבי גנב דתנן התם נתנו לבע"ח או לבכורות בנו הי' מושכו ויוצא ומת חייב עי"ש דנתחייב הגנב במשיכת השומר או הכהן הרי דקני לה הכהן בפדיון הבכור שפדה ממנו בגניבתו ולא אמרינן מהבב"ע דהא פדיון מצוה כשאר מצות ומברכינן עליו א"ו דכיון דאף דהוי מצוה כשאר מצות מ"מ חוב דכהן הוא שחייבו רחמנא לתתו לכהן להכי לא שייך בזה מצהב"ע דלא שייך לאמר דכמאן דלא עביד דמי דמ"מ הא חוב דכהן משולם וה"נ גבי שקלים לא שייך מצהב"ע דכבר שילם להקדש ודוקא גבי הקדש קרבן שייך מהב"ע כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שחיוב הקרבן הוא חיוב מצוה ולאו משום ממון דהקדש הוא להכי פוסל בו מהב"ע אבל חיוב שקלים אף שהוא מצוה כשאר מצות מ"מ עיקר מצותו לשלם חובו להקדש מה שהטיל עליו הכתוב ואח"כ נעשה ממון גבוה ומהני אף אם נעשה בעבירה: ודע דאם נימא דקיום העשה במהב"ע לא מתקן הלאו דלא מתקן הלאו אלא ע"י קיום העשה כשאר מצות עשה. יתישב בזה מה שהקשו האחרונים ז"ל על דברי התוס' שכתבו דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט בפסחים (ד' מ"ו) ר"א ור"י כיצד יעשה ולדברי התוס' הא יכול להפריש חלה ולהשהותה ע"מ לבערה בערב ולשורפה בערב ולא עבר אב"י כיון דמשהה לשורפה ולפמש"כ דלא מתקן הלאו אלא בקיום מצות עשה כתיקונה אפשר לומר נמי דלא מתקן הלאו אלא אם מינכר מילתא דמה ששורפו הוא משום שאינו רוצה בקיומו וחפץ לבערו מן העולם דבזה מתקן מה ששהה אותו עד עכשיו דניכר ששהה אותו ע"מ לבערו דהא עכשיו מבערו מן העולם ונודע מדעכשיו לא ניחא לי' מעיקרא נמי לא ניחא לי' ושהה אותו רק ע"מ לבערו ומתקן הלאו אבל גבי חלה בטומאה דאם שרפו לערב לא מינכר קיום העשה בשריפתו דהא לבד מאיסור חמץ נמי בעי שריפה כדין תרומה טמאה דדינו בשריפה ולא מינכר דשריפתו משום ביעור חמץ לא מתקן הלאו בביעורו מן העולם ונמצא עבר בשהייתו בב"י. דומה למש"כ הח"צ בתשובה דמשהה חמצו וביערו אחר הפסח נמי לא מתקן הלאו דדוקא אם משביתו ביו"ט ומקיים עשה דתשביתו מתקן הלאו: ודע דלכאורה קשה לי טובא בהא דקאמר הש"ס שם דלהכי סובר ר"א דאם יפריש ויתחמץ יעבור עליו בב"י משום דטוה"נ ממון וקשה היכא שייכא בזה טוה"נ כיון דאסור בהנאה ולא חזי מידי לכהן ולא מהני לי' מידי במה דיהיב לי' התרומה ואף דכל חמץ נמי אסור בהנאה ולא חזי לי' מידי ואפ"ה עבר עליו כשמשהה אותו התם רחמנא רמי עליו לבער ולבטל ולגלות דעתו שגם הוא חפץ במימרא דרחמנא שלא להחשיב החמץ לממונו וכל שלא גילה דעתו ע"י ביטול או ביעור עבר עליו דאולי ניחא לי' להחזיקו בממונו: אבל הכא גבי תרומה שצריך למוסרו לכהן אחר הפרשתו ולכהן לא חזי מידי איזה טוה"נ יש לו בה בנתינה לכהן עד שנאמר שעובר משום טוה"נ אלאו דב"י הלא אם יתן לכהן לא יקבל ממנו כדי שלא יעבור הכהן אב"י ואם הוא חשוד שמחזיקו להנאתו אחרים לא חשידי וכיון דשום כהן לא יקבל הא ליכא טוה"נ בזה ואמאי עבר אב"י ועדיף מהא דאמרינן בנדרים (דף פ"ד) גבי קונם כהנים ולויים נהנים לי דבאין ונוטלין בע"כ אפילו למ"ד טוה"נ ממון משום כיון דאסרה אכ"ע שוב ליכא טוה"נ והכא כיון דהתורה אסרה אכ"ע מי יקבל ממנו אף אם ירצה הוא ליהנות ממנו בטוה"נ. וצ"ל דכיון שיכול להחזיקו עד אחר הפסח ולתתו אחר הפסח לכהן ואז יהא הכהן רשאי ליהנות ממנו לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ אחהפ"ס מותר מן התורה ואסור מדרבנן רק משום קנס והכא אם ישהה הישראל התרומה אצלו ויתנה לכהן אחר הפסח לא שייך לאסור מטעם קנס דעל מי יהא הקנס ישראל המשהה א"א למיקנסי' דהא לאו דידי' הוא והכהן לא הי' לו עדיין האי חמץ בפסח ולמי נקנוס לכן מותר הכהן ליהנות ממנה אחר הפסח ואפשר דאף באכילה שרי לכהן אחה"פ וא"כ דיכול להשהותו לאחה"פ ואז יהא ראוי לכהן ליתנו לו הרי מיקרי טוה"נ גמורה וכל מידי דיכול ליהנות ממנו בטוה"נ עובר עליו בב"י ודו"ק: סימן לא וראיתי בס' קצה"ח (בסימן רס"ב) שכ' באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו ע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעלה דמותר בהנאה אחר הפסח: כיון דכבר העלו האחרונים להתיר כל שביטל אפי' בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבוודאי יעשה כסדר הזה אלא שבנידון זה גם ביטול לא הי' לו בזמנו וכ' ראי' מהך סוגיא דעירובין (דף ע"א) בביטל משחשיכה דהו"ל כמו כלך אצ"י ואמרינן מסתמא ניחא לי' מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז') ולבתר איסורא לא מצי מבטל לי' והתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' יו"ט מבטלו בלבו כו' יו"ט בתר איסורא הוא ולא אמרינן מעיקרא ניחא לי' בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפ"ל הך סוגיא נמי אידחי