עונג יום טוב קב

מ"מ בשעת בישול אינו עומד להנות ממנו דמסתמא יחזור בו ולא יעשה איסור לאכול איסורי הנאה ה"נ בהגביה להיות שלו דבר שיש בו איסור הנאה לבר מהקדש לא מעל דבהגבהה הוי מעילה רק בדבר שיכול להנות ממנו לבר מאיסור הקדש אבל בדבר שאסור להנות ממנו מיקרי ההגבהה פגם ולא נהנה ממנו ולהכי א"ש הא דקתני האוכל חמץ של הקדש דפליגי אם מעל דיש להקדש בו דמים או לא ולא קתני המגביה חמץ של הקדש ליטלו לעצמו. משום דבהגבהה ע"מ לאכול לא מעל כיון שיש בזה איסור הנאה של חמץ לבר מהקדש לא מעל אף אם יש להקדש בו דמים וכן אם נטלו ע"מ למוכרו לכותי נמי לא מעל מהאי טעמא דיש בו איסור אחר לבר איסור הקדש שאסור למכור איסורי הנאה לנכרי רק שאם אכל ונהנה באמת מעל ולהכי קתני האוכל חמץ של הקדש וא"כ אין ראי' מזה דאיכא מלקות בב"י מדלא קתני הנוטל חמץ של הקדש דאפשר לומר דבנטל ולא אכל לא מעל לכו"ע: והרמב"ם ז"ל כתב (בה' חו"מ) שאינו לוקה אלאו דב"י וב"י אא"כ קנה חמץ בפסח עי"ש ותמהו עליו מפרשי דבריו ז"ל דכשעשה מעשה אמאי לוקה הא הוי לאו הניתק לעשה וצ"ל דמיירי שביטל העשה בידים כמש"כ (בפט"ו מה"ס) דבלאו הנל"ע אם ביטלו בידים לוקה והאחרונים הקשו איך אפשר לאשכוחי בחמץ ביטל העשה בידים דאם ביער החמץ מן העולם הרי קיים העשה ולא ביטלה דאנן קיי"ל בחמץ דהשבתתו בכל דבר ובכל אופן שביער קיים עשה שבו. מיהו נראה דמשכחת לה שמכר החמץ לכותי דקני לי' הכותי ואינו יכול לקיים בו עוד מצות ביעור דאפילו אם יפייס את הכותי שיניחנו לשורפו מ"מ לא קיים בו מצות תשביתו דכבר אין החמץ שלו ואין בו מצות ביעור ולא מתקן הלאו בזה מיהו לפי"ז תקשה אמאי אמר ר"י במכות (דף ט"ז) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא משכחת לה ביטלו בידים בכה"ג שקנה חמץ וחזר ומכרו לכותי שבזה ביטל מ"ע דתשביתו בידים [ונהי דבמכר לישראל לא משכחת לה משום דגם הישראל מצווה להשביתו ואם ישביתו אותו יתקנו שניהם הלאו שעברו המוכר והלוקח אבל בכותי מיקרי שפיר ביטל בידים מפני שהכותי אינו מצווה לבערו ואם יבערו הישראל אחר שיחזור לו אין בזה קיום מצות ביעור דכבר אין החמץ שלו מיהו גם זה נכון דר"י לטעמי' דסובר בב"מ (דף מ"ח) דבר תורה מעות קונות ואמרינן בבכורות (דף י"ג) דלמ"ד ד"ת מעות קונות דרשינן לעמיתך במעות ולכותי במשיכה וכיון דנגמר קנין הכותי במשיכתו לא מיקרי ביטל העשה ללקות ע"ז במה שמכרו להכותי דהכותי קעביד ביטול העשה ולא איהו קעביד ואף שהישראל מתרצה למוכרו מ"מ משום זה לא מיקרי ביטל העשה וכדאמר שם בסוגיא גבי אונס שגירש דאפילו אי שויתי' שליח לקבל קידושין מאחר לא מיקרי ביטל העשה משום דעיקר מעשה השליחות אדידה רמי' אע"ג דאם לא הי' רוצה להעשות שליח לא הי' נעשה שליח אפ"ה לא מיקרי ביטל בידים ואם נתן להכותי החמץ במתנה ודאי דלא מיקרי ביטל העשה בידים שהמתנה נגמרה ע"י הגבהת המקבל מתנה וכ"ז לר"י דסובר ד"ת מעות קונות אבל הר"מ ז"ל דפוסק (בפ"א מה' זכייה) דא"י מישראל וישראל מא"י קונה מטלטלין בין בכסף בין במשיכה עיי"ש ובמ"מ שם. יש לומר שמכרו בכסף ונגמר הקנין ע"י מה שקיבל הכסף מן הכותי בעד החמץ ומקרי ביטל העשה בידים ושפיר לקה עלה מיהו אכתי קשה דהא גם לר"י משכחת לה שקיבל פקדון חמץ מכותי בפסח ועבר עליו על ב"י והחזירו לבעליו דבזה ביטל העשה שבו ואפילו אם יבערו עכשיו לא קיים מצות תשביתו ואולי יש לאמר דבפקדון ליכא כלל עשה דתשביתו ועיין בשא"ר ז"ל (בדיני חו"מ) שמסתפק לומר כן אלא לפי"ז טפי הו"ל להר"מ ז"ל לכתוב דמשכחת לה מלקות בב"י בקיבל פקדון בפסח דבזה ליכא עשה כלל ולקי ודאי ול"ל לכתוב בקנה חמץ דלא משכחת לה מלקות אלא בחזר ומכרו וביטל העשה שבו מיהו כיון דהפקדון של כותי ליכא חיוב אחריות כלל אלא א"כ קיבל עליו אחריות בהדיא משום דאמעיטו מדין שומרים א"ל להכי לא רצה הר"מ ז"ל להאריך ולכתוב דמיירי בפקדון כותי וכתב בקיצור דמשכחת לה בקנה חמץ בפסח [ובמ"א כתבנו דאפשר דלא משכחת מלקות גבי פקדון חמץ מטעם אחר]: ונסתפקתי לפי"ז לפ"מ שראיתי להאחרונים ז"ל השא"ר ז"ל והנוב"י במה"ת ז"ל דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה אם פירר וזורה לרוח מקרי ביטל העשה בידים אף שביערו מן העולם מ"מ תיקן הלאו לא מיקרי אלא א"כ תיקן כמצותו וביערו כמו שצוותה התורה והכי משמע לי' פשטא דתלמודא דקפריך לר"י דאמר אב"ח א"ש דהוי דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל והתורה אמרה תשביתו משמע דכשמפרר וזורה לרוח לא קיים כלל מצות תשביתו וא"כ ודאי דלא מתקן לאו בזה ולפי"ז יש לנו מקום ספק אם קיים העשה בעבירה כגון ששרפו ביו"ט דעבר אאיסור מלאכת יו"ט בעשה ול"ת. לדידן דקיי"ל כחכמים דר"י דהשבתתו בכל דבר ויכול להיות מפרר וזורה לרוח דליכא אלא איסור דרבנן והוא עבר ושרפו אי מיפטר ממלקות ע"י קיום העשה הזה דאפשר דלא מיקרי ניתק לעשה להפטר ממלקות ולתקן הלאו אלא אם קיים העשה בלי עבירה אבל אם קיים העשה בעבירה דקיי"ל דבכל התורה כולה מצהב"ע פסול ודעת כמה רבוותא דפסול מצהב"ע הוי מה"ת (ועיין ברמב"ם ז"ל הלכות איסורי מזבח) ה"נ לא חשיב קיום העשה לנתקו ללאו ולתקן אלא אם קיים העשה כתיקונו בלי עבירה אבל אם קיימו בעבירה לקי אלאו שעבר דומה למש"כ החכ"צ בתשובה דאם שרפו אחה"פ לא מינתיק לאו דשוב לאו זמן מצותו הוא ה"נ אם קיים העשה בעבירה לא מנתק הלאו: ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן במכות (דף ט"ז) אין לנו אלא זאת ועוד אחרת: ופריך הש"ס והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דהיינו כששרפה ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ע"כ ואם נימא דקיום העשה במצוה הב"ב לא מנתק הלאו וחייב מלקות א"כ הא משכחת לה ששילם להנגזל בגזילה שגזל מאיש אחר וכבר נתייאש הנגזל ממנה ועתה כששילם בגזל הא קיים העשה דוהשיב את הגזילה דהנגזל שקיבל התשלומין קנאה לה ביאוש ושינוי רשות והוה תשלומין מעליא רק דהוי מהב"ע דהא בהאי תשלומין פקע החפץ הזה מרשות בעלים ונגמר גזילתו וביטל העשה בידים דלא מהני אם ישלם פעם שני בממון שלו כיון דכבר קנאה הנגזל שקיבל התשלומין ביאוש ושינוי רשות וקיבל התשלומין בדמי גזילתו ונפטר הגזלן מתשלומי הגזילה ואם ישלם אח"כ הגזלן בממון שלו מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ולא יהא בזה קיום העשה שכבר נתקיים העשה במה שנתן להנגזל הגזילה שגזל מאחר וכיון שהי' עבירה בקיום העשה לא נתקן הלאו ולקי עלה משום ביטול העשה בידים [עיין ב"ק (ד' ס"ח) דר"י סובר דיאוש לחודא לא קני ונגמר קנין הגזילה ביאוש ושינוי רשות] מיהו ראי' זו רק לשיטת התוס' שפירשו התם הא דקאמר התם גברא בר תשלומין היינו דבתשלומי ממון נמי מקיים עשה דוהשיב את הגזילה וא"כ הוי מצי לאוקמי ששילם להנגזל בגזילה אחרת דאז לא מחייב לשלם פעם שני והעשה לא נתקיים ג"כ דהוי מצוהב"ע אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ' א' מה' גזילה ואבידה) הטעם שאין לוקין על לאו דגזילה אפילו אם שרף הגזילה משום שחייב בתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עיי"ש בכ"מ ולעיל כתבנו א"כ אם שילם להנגזל בגזילתו של אחר נמי לא לקי דאף דמצהב"ע לא מתקן הלאו מ"מ כיון ששילם אינו לוקה דלאו שניתן לתשלומין אינו לוקה עליו ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים ז"ל בהא דפליגי ב"ש וב"ה בחמץ אי בכזית או