עונג יום טוב קא

לא יהא בידו סיפוק לקיים העשה כגון בגזל ופיאה שתשרף הגזילה ואז תשאר איסור הגזל במקומו שהרי לא תשוב דבר הגזול לבעליו וכן באונס שגירש שמא לא תתרצה להנשא אח"כ ונשארו הגירושין בתקפם והעשה לא נתקן כלל. או כי ימות הגזלן או המגרש אנוסתו ולא יתקיים העשה ומעשה הגזל והגירושין בתקפם אבל בחמץ אם ישרף החמץ ולא יקיים העשה הרי בזה תתקיים רצון התורה שהרי לא יהא בה חפץ והנאה של כלום עוד ויצא לאור מחשבתו אשר חשב עליו בשהייתו שלא יהא נחשב כממונו או כי ימות עד שלא ישרפנו הרי ג"כ שוב לא יהנה ממנו ונתקיים רצון התורה שאין החמץ לבעליו ואין בהם הנאה של כלום ובין אם יבערנו בעצמו ובין אם יבא לידי ביעור מעצמו או שימותו הבעלים בכל גווני לא יהנה ממנו ולפשיעה לחזור מדעתו הנכונה להחזיקו לעצמו לא חיישינן כמ"ש דבאיסורי מזדהרי אינשי הלכך אף שהתורה אמרה שהחמץ שהי' מכבר שלו אינו יוצא מרשותו במחשבת ביטול לאח"ז איסור מ"מ אם חישב בו לעשות בו מעשה ביעור שפיר יוצא מרשותו כיון שראינו דבחמץ בתר לבסוף אזלינן והביעור דלבסוף מתקן מה שהיה בתחילה והכא בודאי יבא הדבר לידי רצון התורה שיש בהאי לאו דב"י שהרי לא יהנה ממנו עוד להכי שרי ולא דמי לכל לאו הניתק לעשה דהתם יכול להיות שלא יבא לידי קיום העשה והאיסור הלאו ישאר בתקפו וכחו נגד רצון הבורא והתורה משא"כ בחמץ במשהה ע"מ לבערו איזה איסור יהא בזה הא שהייתו כעת הוא לבער שהביעור דלבסוף מבטל כל כח האיסור שיש בשהייתו וגם אם לא יבא לידי כך ולא יתבער לבסוף ע"י איזה סיבה נמי יתבטל כח האיסור שיש בשהיי' זו דממילא לא יהא שלו דלפשיעה להחזיקו אצלו לממונו לא חיישינן כלל. ולהכי שרי אף לכתחילה להשהותו ע"מ לבערו: ונראה להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דב"י לא הוי ניתק לעשה מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וקאמר שם דפליגי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או דפליגי בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או בפלוגתא דריה"ג ורבנן קמפלגי והיינו דמ"ד מעל סובר פודין את הקדשים או דסובר כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה או דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי ויש להקדש דמים בהאי חמץ ומ"ד לא מעל סובר דאין להקדש דמים בחמץ משום דאסור בהנאה עיי"ש. וקשה דא"כ אמאי נקט האוכל חמץ של הקדש הא בהקדש יש מעילה בהגבהה לחוד כמ"ש התוס' בקידושין (דף מ"ג) ומוכח בש"ס בכמה דוכתי א"כ הך פלוגתא גופא הו"מ למיתני בנטל חמץ של הקדש להיות שלו אי מעל ובאדם שאינו גזבר על ההקדש דמעל בהגבהה ועוד איך שייך לומר קלב"מ על האכילה הא כבר מעל בהגבהה כמו שהקשו התוס' בכתובות (דף ל"א) ד"ה ולאביי ואי דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה כדמוקי לה הש"ס בכתובות אכתי קשה אמאי דחיק למיתני פלוגתייהו דריה"ג ורבנן באוכל ותחב לו חבירו ליתני בהגביהה ונטל לעצמו. וצ"ל דבהגבהה לכ"ע לא מעל אף למ"ד דמותר בהנאה דכיון דעובר אב"י פטור מתשלומין דמעילה דמלקות פוטר מתשלומין להכי נקט האוכל חמץ של הקדש דאכלו בלא הגבהה כגון שתחב לו חבירו בביה"ב [ומיירי שהתוחב הי' מזיד דאם הי' שוגג נפיק לחולין משהגביה חבירו] כדאמר בכתובות (פ' א"נ דף ל') דלא מעל עד דאוכל ובאכילה ליכא מלקות דבל יראה דאדרבה בשעה שאכלו הרי מבערו מן העולם כמ"ש המאור ז"ל (בפ"ב דפסחים) ומעל למ"ד דשרי בהנאה ואם נימא דלאו דב"י הוי ניתק לעשה הרי אין מלקות שלו פוטר מן התשלומין כיון דניתק לעשה א"ו כדעת הרמב"ם ז"ל דב"י לא הוי ניתק לעשה: מיהו נראה לי דיש לדחות ראי' זו דאפשר לומר הא דקתני האוכל הוא משום דבהגבהה לחוד לא מעל בחמץ של הקדש לפמש"כ הריטב"א בחי' למס' מכות בשם הרמ"ה ז"ל בהא דאמרינן שם (דף כ"ב) אברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש דמיירי שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם והקשה הריטב"א ז"ל ולימא נמי דלילקי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא ותי' רבינו מאיר הלוי ז"ל כיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאתהנויי מיני' בהיתרא לית בי' משום מעילה אע"ג דכל הקדש איה"נ הוא מ"מ לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא היכא דבר מהקדש חזי לי' לאתהנויי מיני' עכ"ל ודבריו ז"ל צריכים ביאור דהא במעילה דהקדש מחויב בהגבהה לחוד כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ובתוספת בקידושין (דף מ"ג) ד"ה שלא א"כ מיד שהגביה מעל אף שאח"כ בישל בהם גיד בחלב דלא מצי לאתהנויי מהאי תבשיל מ"מ בשעת הגבהה מעל שהרי הי' יכול לעשות מהן תשמיש אחר ולקחן לעצמו להשתמש בהן ומעל ומאי איכפת לן מה שבישל בהן אח"כ איה"נ בזה לא מיפטר ממעילתו שמעל משעת הגבהה ואין לומר דמיירי בגזבר דלא מעל בהגבהה לחוד עד שמשתמש בהן לצורכו כדאיתא בחגיגה (דף יוד) ובב"ק (דף כ') או דמיירי שלא הגביה העצים רק שהיו מונחים מעצמן והצית בהן האש לבשל הגיד בחלב דהיא גופה קשה אש"ס מ"ט קאמר דלקי אהאי לאו דלא תעשון כן ומיירי בגזבר או בלא הגביה העצים לימא דלקי אלאו דלא ישאו עליו חטא כזדון מעילה דעלמא ובהגביה העצים קודם בישולו מיהו זה אינו דאמעילה דשעת הגבהה לא שייך למחשבי' בהדי לאו דבישול דהא לאו בשעת בישול קאתי. ובברייתא קתני שלש על בישולו ולהכי כי מוקי לה שבישל בעצי הקדש ע"כ דלא מעל בשעת הגבהה כגון בגזבר או שלא הגביהה וע"ז כתב שפיר הרמ"ה ז"ל דליכא לאו דמעילה בשעת בישול כיון דלא מצי לאתהנויי מהאי בישול אלא שקשה לפ"ז כיון דמשמעות הברייתא דעיקר האיסור הוא בשעת בישול א"כ קשה בלאו האי טעמא דלא מצי לאתהנויי מיני' נמי הא ליכא מעילה דהא מעילה לא שייכה אלא בהגבהת החפץ של הקדש או בשעת הנאה אבל בשעת בישול דאכתי לא נהנה ממנו מאי הנאה איכא ואף אם הי' מבשל תבשיל של היתר נמי לא מעל בשעת בישול שעדיין לא נהנה ממנו וא"כ למה לי' לרמ"ה ז"ל לפרש דליכא לאו דמעילה משום דהתבשיל הי' של איסורי הנאה הא בלאו הכי ליכא מעילה בשעת בישולו משום שעדיין לא נהנה ממנו וצ"ל דהרמ"ה ז"ל סובר דאיכא מעילה בשעת בישול אם הי' מבשל תבשיל של היתר אע"ג שאכתי לא נהנה ממנו מ"מ הואיל והעצים כלים בשעת הבערתן וכמו דאמרינן בנטל אבן או קורה של הקדש ובנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו ש"פ ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה עיי"ש משום דע"פ ארובה ליכא עדיין שינוי אבל אם בנאה בתוך ביתו הוי שינוי ומעל מיד שבנאה הרי שמועל במה שבנאה לתוך ביתו ועשה בה שינוי כיון שבנאה ע"מ לדור בה אע"ג דבהגבהה לא מעל דהא בגזבר עסקינן א"כ ה"נ אם בישל בעצי הקדש תבשיל של היתר מעל מיד כיון דההבערה הוי שינוי בעצים ועשאן ע"מ ליהנות מהן מעל אף שלא הגביהה מיהו אם בישל בהן איסור הנאה בזה אמרינן דלא מעל כיון דהשינוי עשה באופן שלא יוכל ליהנות מהן בר מאיסור הקדש לא מעל דגבי בנאה לתוך ביתו דמעל הוא משום דיכול אח"כ ליהנות ממנו אחר שיוגמר הבנין אבל אם אינו יכול ליהנות ממנו לא מעל בשינוי והוה כמו מזיק הקדש דלא מעל והוצרך הש"ס לאמר דלקי משום ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן וגו' ולפי"ז כיון שבארנו בדעת הרמ"ה ז"ל דאמעילה אם עשה שינוי לא לקי אלא אם יכול להנות ממנו אבל אם אינו יכול להנות ממנו הוי כמו פגם ולא נהנה דתנן במס' מעילה (דף י"ח) דלא מעל א"כ ה"ה אם הגביה ונטל החפץ של הקדש להיות שלו נמי לא מעל אא"כ אין בו איסור אחר לבר מהקדש אבל אם יש בו איסור הנאה לבר מהקדש לא מעל בהגבהתו כמו דאמרינן גבי שינוי דמעל אם שינה בדבר שיכול ליהנות ממנו ואם לא מצי לאתהנויי לא מעל אע"ג דכוונתו הי' ליהנות ממנו כמו במבשל גיד בחלב ואכלו אח"כ