עוללות אפרים צג

ר"ל בשביל שאתה אדם קרוץ מחומר ואדמה המונע תשובתה הרמתה לעלות למקום חוצבה על כן נתנה התורה לך במתנה ועוד שאף סוררים לשכון יה אלהים ע"ד שהזכרנו במאמר שלפני זה שבמתן תורה עלו התחתונים למעלה שיהיה הצדיק כאחד מצבא מרום זה"ש אף סוררים זה האדם שהוא סורר ומורה בטבע ואעפ"כ יש לאל ידו לשכון יה אלהים לישב מושב אלהים ולהיות לו מהלכים בין העומדים האלו. ומסיק שם ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגומר ואי לאו דאמר ליה מנא ליה ויש שואלים מנא לן שמה"מ מסר לו סוד זה אימא הקב"ה מסר לו הסוד ויש מתרצים לפי שידוע בנוהג שבעולם שהמלך הממנה אחד משרת על איזו מינוי אין מדרך המוסר להעבירו וליתן מינוי זה לאחר כמו כן מסר הקב"ה למלאך המות שיהיה שליט ברוח לכלוא את בני האדם ובשעת המגפה נותנם בידו במספר ואם היה הקב"ה מוסר למשה סוד הקטורת הרי כבר בטל המינוי ההוא מיד המלאך המות ומסרו לאחר כי זה ימית וזה יחיה אלא בוודאי שהקב"ה מסר סוד זה למלאך המות והוא מסרו למשה זה"ש אי לאו דהוה אמר ליה מנא הוה ידע ובדרך פשוטו נראה לפרש שאם היה הקב"ה מוסר סוד זה למשה א"כ איך יצוה למלאך להמית ולמשה להחיות הרי הם שני צוויים דסתרי אהדדי כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב בזמן שהציווי השני סותר את הראשון א"כ למה צוה למלאך להמית אך אמנם כשנאמר שהמלאך מסר לו סוד זה יבוא הענין על נכון והמשכילים יבינו ובזה נשלם ביאור המאמר בדרך נכון בס"ד: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך: עמוד יז מאמר קכ בשעה שאמר ה' אנכי ולא יהיה לך אמרו א"ה לכבוד עצמו הוא דורש

דרש עולא רבא אפתחא דבי נשיאה מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות רבא אמר מהכא ראש דברך אמת ראש דברך ולא סוף דברך אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת

אם אמת ויציב ונכון הדבר מעם האלהים להורות מדרכיו למנהיגי ישראל אשר ממנו יראו וכן יעשו לדרוש בכבוד עצמם אזי יתבאר לנו למה נאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ דוקא או למה אמרו מתחילה לכבוד עצמו הוא דורש פשיטא שכל פועל ה' למענהו או איך יאמר מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת מי טען ששקר המה

הקדמת ענין זה מבואר בכל מקום שהשוה הקב"ה כבוד החכמים לכבודו ע"ד שארז"ל שהצדיקים דומין כאלו הם שותפים למקום ב"ה וצוה על מוראם כמו על מוראו כמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ושמעתי אומרים שלזה נאמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו' וזה אמר דוד על עצמו שהיה כאבן אשר מאסו הבונים לשומו לאבן הראשה ולסוף זכה למעלה רמה שנעשה לראש פנה אשר משם רועה אבן ישראל או יאמר מאסו הבונים על המלאכים הבונים בשמים מעלותם והם אמרו במתן תורה מה אנוש כי תזכרנו כו' ומאין זכה לכל הכבוד הזה מאת ה' היתה זאת היינו מן את ה' הנאמר בפסוק את ה' אלהיך תירא. הרי שהשוה הקב"ה מוראם למוראו ובאמת שהיא נפלאת בעינינו שישוה כבוד עבד לרבו. קכא וה' הולך לפניהם הוא ובית דינו: וכן מצינו בצאת ישראל ממצרים נאמר וה' הולך לפניהם וגו' וארז"ל כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו אע"פ שזה נאמר על הב"ד שלמעלה מ"מ נוכל לומר שגם בבית דין של מטה ידבר והורה הקב"ה מדרכיו למנהיגי ישראל שממנו יראו וכן יעשו ללכת בכל דרכיו והמשילם בעמוד אש וענן ההולכים לפניהם יומם ולילה כי ידוע שישראל צריכין לשני מיני מנהיגים המין האחד הם השופטים אשר תועלתם נגלה כיום זה שהוא ברור כך התועלת ההוא נראה לכל ההמון כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו זה"ש בעמוד ענן יומם המשילם בעמוד ענן הגס והעב רמז לההנהגה הטבעית החומרית והם יהיו דוגמת הענן הזה שהשוה ההרים והגומות והסיר הקוצים כך הדיין צריך שיהיו הכל שוין בעיניו כקטן כגדול כרש כהלך כעשיר ובדיניו אלו הוא מכלה הקוצים מן הכרם ה' צבאות והעשיר לא ירבה בעיניו והדל לא ימעיט בעיניו וזהו סוד השקלים שארז"ל שהיה משה מתקשה בהם כו' ע"ד שנאמר פלס ומאזני משפט. קכב סוד השקלים שנתקשה בהם משה ושקלים אלו רמז לפלס ושקלי המשפט אשר מסר ה' למשה וצוה לו שלא להטות דין ככף מאזנים ששוקלים בו עין בעין ונתקשה משה בדבר שיכוין אל השערה ולא יחטיא כי מי יודע מסתריו של חברו עד שבאה לו התשובה בכי תשא את ראש דייני בני ישראל לפקדיהם אשר פקד ה' אותם על עמו ונתנו איש כופר נפשו וגו' רצה בזה השמרו מאוד לנפשותיכם כי בזמן שהוא מטה הדין אז יתן את נפשו כופר ולא ממון כמ"ש אל תגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש גם צריך שישים אשם נפשו כמ"ש בפ' דברים במינוי הדיינים ואשימם בראשיכם פי' רש"י שאשמות