עוללות אפרים פז

עיסת המצה היא ג"כ כשיעור עומר כמבואר במקומו ועליה אומרים כל דכפין ייתי ויכול להביא שבר רעבון ביתו לבד כמבואר בביאור הא לחמא ועומר זה של ספירה ג"כ היה בא כשיעור מאכל האדם כמבואר למעלה קט במסורת ד' ולחם ריש פסוק לכך מצינו במסורת ד' פעמים ולחם ריש פסוק. א ולחם מצות וחלות בפרשת תצוה. ב ולחם משמים נתת להם. ג ולחם וקלי וכרמל דעומר. ד ולחם אין בכל הארץ וגו'. א הרמז שבמצה זהו ולחם מצות וחלות. ב הרמז שבמן זהו ולחם משמים נתת להם. ג הרמז דעומר זהו לחם וקלי וכרמל וגו'. ד רמז ממקנה דפסח לפי שאין עוד סתם לחם ר"פ הוצרך להביא ראייה ממקנה זה דפסח וזהו ולחם אין בכל הארץ וגומר וסמיך ליה וינהלם בלחם בכל מקניהם. (ולי נראה שריש פסוק ולחם אין בכל הארץ רמז לקרבן פסח שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי ופי' רש"י לא תשחט את הפסח וכו' עד שתבער החמץ וזהו ולחם אין בכל הארץ שכבר הוא מבוער) זה שעור מה שרצינו להוסיף בחג הפסח זה וספירה זו וה' יאר עינינו בתורתו ויראנו נפלאות וינחנו בדרך אמת ושלום מעתה ועד עולם אמן

עמוד טו מדבר בעצרת יום שנתנה בו התורה ובמעלת לומדיה במתן תורה עלו התחתונים למעלה כו'

עמוד טז מדבר בויכוח שהיה להקב"ה עם המלאכי' במתן תורה ע"ד ארז"ל תנה הודך על השמים כו'

עמוד יז מדבר שויתר הקב"ה מכבודו ליראיו ע"ד אמרו האומות לכבוד עצמו הוא דורש כו'

עמוד יח מדבר בסוד דגלי מעלה שראו ישראל בשעת מתן תורה ונתאוו להיות דגלים כמותם כו'

עמוד יט מדבר במעלת הלשון והדיבור ושהוא כלי חמדה ע"ד ארז"ל עמא פזיז' דקדמ' פומייכו לאודנייכו

עמוד כ מדבר במעשים פרטיים הנעשים ביומא דעצרת כאכילת חלב וקרבנו ולחמו ושביתת המועד וטעם למה לא הזכירה התורה בפירוש זה יום מתן תורה

עמוד כא מדבר שהתורה מסבבת חירות הגאולה ע"ד המא' לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' ויש בחג זה שבעה עמודים כמספר עמודי התורה שנאמר חצבה עמודיה שבעה: ומשה עלה אל האלהים וגו' עמוד טו בחג השבועות קי ענין עליית תחתוני' ויריד' עליונים

במדרש מאי דכתיב כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. משל למלך שגזר על בני מלכותו. בני רומא לא ירדו לסורא ובני סורא לא יעלו לרומא. לימים בקש המלך לישא אשה מסורא עמד וביטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומא לסורא ויעלו בני סורא לרומי ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה עולמו מתחלה אמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים למעלה וירדו העליונים למטה ואני ארד תחילה שנאמר וירד ה' על הר סיני ואח"כ ואל משה אמר עלה אל ד' הוי אומר כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ

אמת נכון הדבר כי בנוהג שבעולם שכפי הקירוב והריחוק שבין הבריות לפיהן תהיה האהבה והמעלה כי העבד אהוב בעיני אדוניו יותר מזולתו אך אמנם חתניו לוקחי בנותיו יותר הם אהובים מן העבד ובבחינה זו יבחנו סיבת עליית האדם וירידת העליונים

הקדמת ענין זה ברור לכל משכיל וחכמינו ז"ל הסכימה דעתם לאמר כי הצדיקים גדולים ממלאכי השרת וסמכו הענין למקראות אשר יעידון יגידון עדות ה' נאמנה גודל מעלת הצדיק על המלאך. הפך דעת החוקרים וטעמו של דבר לא נפלא הוא ולא רחוק מן השכל כי המלאך עושה בהכרח והצדיקים עושים ברצון בטוב בחירתם וכבר נודע בשערים יתרון העושה ברצון על העושה בהכרח וזה בעצם ההבדל שיש בין העבד לחתנו כי העבד העובד מחמת קיבול פרס הרי הוא כמוכרח במעשיו אך החתן אינו עובד כי אם מאהבה כמו כן המלאכים נקראו משרתיו עושי רצונו והם בכל פעולותיהם אעפ"י שאין עושין מחמת קיבול פרס מ"מ הם כמוכרחים מצד שאין היצה"ר מצוי ביניהם ואינן יודעין לעשות רע. קיא בת אחת היתה לי ומסרתיה לכם וישראל נקראו חתנים למקום ב"ה והם נשואים בתו של הקב"ה כמו שאמר במדרש וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' אמר הקב"ה בת אחת היתה לי והיינו התורה ומסרתיה לכם לא תנהגו בה מנהג בזיון שנאמר לא תצא כצאת העבדים כו' ונראה לפרש שבזיון זה שהזכיר במדרש היינו שלא תעשו ממנה קורדום לאכול ממנו דהיינו ללמוד אותה כדי להתגדל בה בעטרה או ליהנות ממנה שזה בודאי מנהג בזיון ולא לכבוד הוא לה אחר שאינו חפץ בתורה בעצם וראשונה והרי היא אצלו הכנה לבד לעשות בה מלאכתו כקרדום אצל האומן שאלו היה אפשרי שתעשה מלאכתו זולת הקרדום בוודאי היה משליך הקרדום זרה הלאה אך לפי שאי אפשר זולתה על כן הוא נושא הקרדום לעשות בחרושת עץ ובכל מלאכה כך הלומדים התורה לשם כבוד או ממון אלו היה אפשר להם להשיג הכבוד או העושר זולת הלימוד בוודאי לא היו לומדים אותה כלל והוא בוודאי מנהג בזיון זה"ש לא תצא כצאת העבדים היינו להיות כעבדים המשמשים הרב