עוללות אפרים פו

מלמעלה למטה לכך אמר מעלה ומוריד לעצור טללים רעים תחילה מעלה ואח"כ מוריד בסוד אומרו עולים ויורדים בו מתחילה עולים כו' והוא ע"ד שארז"ל גדול כחן של צדיקים שמוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' כו' וכתיב באלהים נעשה חיל וכח זה כביכול הוא מצד שישראל עושין רצונו יתברך שבסיבה זו השפע האלהי ראוי לחול על ראש יראי ה' מזה הצד יראה אצלנו כאילו אנחנו מוסיפין כח בגבורה של מעלה וכשאין ישראל עושין רצונו נאמר צור ילדך תשי שמצד שאין השפע יורד יראה אצלינו כאילו תש כח של מעלה וקצרה ידו מהושיע קח שאמרו ז"ל שתש כחו של משה כנקבה לכך נאמר ואם ככה את עושה לי וגו' וארז"ל שתש כחו של משה כנקיבה כו' וכאן הבן שואל וכי בעבור זה שתש כחו של משה כתיב לשון נקיבה כלפי מעלה אך להנחתינו הוא מיושב שתשות כחו של משה גרם לשלא היה יכול להוסיף כח בגבורה של מעלה כי חטאת הקהל היא שגרמה תשות כחו של משה שרפו ידיו והיו כבדים מלהתפלל עליהם וכאשר יניח משה ידו מצד הכבדות הבא מצד היותם עם כבד עון ולא יוכל למצוא ידיו ורגליו להתפל עליהם אז השפע נפסק ויראה כחשות כח בכח של מעלה והוא מצד המקבלים יראה ההעדר אף שבאמת אין שם בעצם שום תשות כח חלילה וחס מלהזכיר לכך אמר בעומר זה שיוליך ויביא כל מעשיו לשם מי שהעולם שלו ואז יחול השפע האלהי כאמור. דרך שלישי ויש עוד טעם שלישי בספירה זו קרוב למה שפירש בעל העקידה וספר הזוהר שבצאת ישראל ממצרי' היו טמאים כזבים ומצורעים וטומאת המת מאלהי הנכר אשר בידם וסתם ספירת נידה שבעה יום ק"ו לשכינה שבעה יובלות אלא דיו כו' ודי בז' שבועות ויש לשאול לפי פירושו למה לא שבעה ימים ולמה דוקא ז' שבועות ונראה לדעתי להוסיף על ביאורם לפי שמספר ז' ימים בטמאים מצינו שבעה דברים. א טומאת הנדה. ב טומאת הזבים. ג טומאת היולדת. ד טומאת המת. ה טומאת נגעי הגוף שצריך הסגר ז' ימים. ו נגעי הבגד. ז נגעי הבתים בכולם מצינו הסגר ז' ז'. בכולם תלוי טהרתם אחרי מלאת להם ז' ימים ובצאת ישראל ממצרים היו בהם כל ז' מיני טומאות אלו לכך הוצרכו לספור לטהרתם קודם מתן תורה ז' שבועות. א המת מעבודת כוכבים שבידם ומתקרובתה שאכלו מזבחי מתי' כמ"ש ואודע להם בארץ מצרים וגו' ובגילולי מצרים אל תטמאו וגו' ומכאן למדו רז"ל שבמצרים היו עובדי כוכבים. ב הנדה שנאמר כטומאת הנדה דרכם לפני וארז"ל מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ג טומאת היולדת בתולדות מעשים רעים שנאמר הרה עמל וילד שקר כי תולדותיהן של רשעים מעשים רעים. ד טומאת הזב שנאמר בו זב מבשרו וארז"ל מרצונו ולא מאונסו ככה עשו במצרים מרצונם אין אונס וכן כל אדם הוא בעל בחירה אין לו מכריח על מעשיו. ובדרך כלל נוכל לומר כפשוטו ממש שמז' מיני טומאות אלו מת וזב ונדה ויולדת ומצורע כו' לא היו נזהרים בהם במצרים עוד טומאתם בהם לכך הוצרכו לספור לטהרתן ז' על ז'. והנגעים מרמזים ג"כ על העבודת כוכבים כמו שדרשו רז"ל כנגע נראה לי בבית זו עבודת כוכבים כו' או יאמר נגעי הגוף והבגד כנגד שלימות האדם שתלוי בתורה ומעשה ומדות ומכולם היו נעדרים במצרים כמ"ש ביחזקאל לא כרת שרך ובמים לא רחצת והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת ואעבור עליך וגו' לא כרת שרך רמז לתורה שנאמר בה רפאות תהי לשריך ובמים התוריים לא רחצת. והמלח לא המלחת רמז לתיקון המדות כמלח זה העשוי לתיקון המאכל והחתל לא חתלת במע"ט שנמשלו לבגד שנאמר צדק לבשתי וילבישני. ואעבור עליך וארחצך במים התוריים. ואלבישך רקמה בלבוש מ"ט. ואעדך עדי בתיקון המדות ושלשתן מתייחסים לגוף ובית ובגד. המעשים לבגד כאמור והתורה לבית שנא' חכמות בנתה ביתה והמדות לגוף כפי טבעו ומזגו הטוב הוא אם רע לכך הוצרכו לספור ז' על ז' לטהר מידי ז' טומאות אלו ואז היו ראויים לקבלת יראת ה' טהורה. זהו שנאמר בפרשת העומר והניף הכהן אותו לפני ה' לרצונכם כי באמת כל מעשה איש תלוי ברצונו וטוב בחירתו אם טוב ואם רע ותנופה זו היא לרומם המעשים האלהיים על הגופניים וזה שאמ' מעלה ומוריד מעלה לזה ומוריד לזה ובמעשה א' הוא משפיל אף מרומם כי בזה הוא משיב הרוח אל האלהים ומוריד הגשם אל העפר כשהיה. ועשיתם ביום הניפכם כבש בן שנתו כי בעצם היום ההוא הרי הוא כבן שנה בלא חטא וככבש אלוף תמים בלא מום ומנחתו שני עשרונים הם שני דברות עשרה שבתורה ובמשנה תורה. וסולת בלולה בשמן שסלתה של התורה יהיה מעורב בכתר שם טוב הנודף כשמן זה. ונסכו יין כנגד ע' פנים שיש לתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה שאם אין תורה אין קמח ולא ניתן זה המזון הגופני לאכלה עד יום הביאכם את העומר שהיה עשרון מנופה בי"ג נפות כנגד התורה שנדרשת בי"ג מידות וכארז"ל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה כי כל זה הוא לימוד נפלא שאין הקב"ה עורך שולחן למין האנושי בארץ מאפליה זו כ"א לכדי שעל ידה יבא לידי הכרה וידיעה במציאתו יתברך. ולפיכך אם אין תורה למה זה הקמח לנו לכך עד עצם היום הזה שתבואו לידי הכרה וידיעה ואחרי כל הדברים והאמת נחתום חלק חג זה אשר מתוכו למדנו בד' מקומות רמז נפלא ועמוק והוא פלאי לכל משכיל שידע אופן אכילתו בעה"ז שלא ירבה יותר מכדי הצורך ההכרחי והמותר יחרים וזה למדנו מאכילת המן והפסח והמצה והעומר במן כתיב עומר לגלגולת שיעור מאכל האדם ליומו ונצטוו שלא להותיר כדרך שנתבאר בפסח ובקרבן פסח נאמר איש לפי אכלו תכוסו ולא יותר וכתיב ולא תותירו.