עוללות אפרים סה

מכדי אכילתו ההכרחית כמבואר למעלה במאמר נ"ח עיין שם. ב השבתת החמץ רמז להרחקת הגאוה הנמשלה לעיסת חמץ העולה למעלה למעלה כמבואר לעיל. ג המצה היא הוראה על רחיקת המדון והמריבה ומציאת השלום בדרך שנתבאר למעלה במאמר ס"ו עיין שם. ד המרור הוא הוראה על הריחוק רדיפת הממון הממרר חיי בעליו ומענה אותם ומוסיף להם דאגה יום יום ע"כ קרא שמו מרה זכר לוימררו את חייהם וכבר ידעת שעבודת ישראל היתה לבנות ערי מסכנות לפרעה דהיינו אוצרות ממון וא"ת שישראל דוקא היו מעונים כי לא להם יהיה הזרע אמנם פרעה היה שמר בו אלא אדרבא פרעה היה מוכה ומעונה יותר מישראל. ע"ד שדרשו רז"ל וישימו עליו שרי מסים עליהם מבעי ליה למען ענותו ענותם מבעי ליה כו' אלא מלמד שתלו לפרעה מלבן על צוארו וכל מי שאמר איסתניס אני אמרו ליה כלום אתה איסתניס יותר מפרעה כו' ולהנחה זו יקשה על כל פנים למען ענותו ענותם מבעי ליה אלא שהאמת יורה דרכו שענותו קאי ג"כ על פרעה כי הבונה לעצמו אוצרות ממון הרי הוא מוכה ומעונה והמלבן תלוי בצוארו ר"ל כל הטורח והעמל תלוי בצוארו מצד הדאגות והמהומות המגיעות לבעלי האסיפה וא"כ נא' וימררו את חייהם על שניהם על ישראל ועל פרעה וק"ל ואחר הצעה זו נראה שבעל האגדה ראה גם הוא כי ד' סיבות אלו מאריכים הגלות עה ביאור נוסח מה נשתנה ע"כ ראה לרמז אותם בנוסח מה נשתנה כי כפי הנראה שנתפשט המנהג שאף הגדולים אומרים אותו אע"פ שמתחילה נתקן לקטנים אלא לפי שיש גם לגדולים הודעת ארבע דברים עצמיים שהיו סיבת הגאולה והעדרם הוא סיבת אריכות גלות החל הזה. זהו שעמד השואל ושאל מה נשתנה גלות רביעי זה מכל הגליות הן מצד אריכתו הן מצד שאין קצו נודע והגלות נמשל ללילה כמ"ש אלי קורא משעיר שומר מה מליל וגו' עד שבא המתרץ לומר שארבע מדות אלו הם סיבת אריכת הגלות וזכרם א' לא'. א העדר השלום ומציאת המצה ומריבה על זה אמר שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה שלפעמים היה השלום מתווך בהם עד שלא היו צריכין בהתמדה ליקח זירוז ולימוד מן המצה המורה על השלום בדרך שנתבאר במאמר ס"ז ע"ש אמנם הלילה הזה כולו מצה ר"ל בכל המקומות אשר נקהלו היהודים בעריהם אין מקום פנוי ממחלוקת עד שכמעט תמיד צריכין זירוז מן המצה או נוכל לומר בהפך זה שהמצה הוראה על טבע המריבה והמצה כדרך שיתבאר בסמוך במאמר ק' ע"ש: ויהיה הענין כפשוטה. ב הממון זה"ש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות שלא היו להוטים כ"כ אחר הממון שהיו מסתפקין במיני ירקות ע"ד שמצינו במסכת עירובין דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקא מאי אעביד להו אמר איכא קורמי באגמא פי' ירקות אמנם הלילה הזה כלו מרור רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו כאמור. ג התאוה זה"ש שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו' כי הטיבול הוא דרך בעלי התאוה שעושין מיני טיבול כדי שיהיו תאבים אל האכילה והרי הוא מחזר לסבב התאוה ובגלות מצרים היו נלחצים בלחם צר ומים לחץ ובגלות בבל אכלו הצדיקים זרעונים. הלילה הזה ב' פעמים אחד קודם אכילה עושים להם מיני טיבול כדי שיהיו תאיבים אל האכילה וא' בתוך האכילה כנודע מדרך בעלי התאוה. ד הגאוה זה"ש שבכל הלילות כו' הלילה הזה כלנו מסובים. כי ההסיבה היא סימן חירות וגאוה ובגלות זה לא חלה ולא מרגיש כל איש מישראל ויושב כמלך מיסב בהיכלו ומתנהג עצמו בגאוה ובגודל לבב ובסיבה זו ארכו לנו הימים בגלות המר הזה יותר מבגליות הראשונים לזה סיבת העיכוב לעלות בהר ה' בג' מועדי ה' עד אשר דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד לכך נאמר מי יעלה בהר ה' נקי כפים היינו מן הגזל של ממון ובר לבב מן התאוה כי הלב חומד אשר לא נשא לשוא נפשו היינו הגאוה שאינו מתנשא לאמור אני אמלוך כי זה וודאי דבר שוא ותפל כי סופו לרמה. ולא נשבע למרמה מאנשי מדון ומריבה ע"ד שנאמר מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה ולפי שד' כיתות אלו זוכין לעלות בהר ה' בזה ובבא לכך נאמר בפ' צו זאת תורת העולה וגו' היינו העולה בהר ה'. א הזהיר על הממון שנאמר צו ל' זירוז וביותר צריך לזרז מקום שיש בו חסרון כיס כו'. ב הזהיר על הגאוה שנאמר היא העולה על מוקדה וע"ד מדרש רז"ל כל המתגאה נידון במוקד אש הגיהנם וכן פי' רבינו בחיי מקרא זה. ג הזהיר על התאוה שנאמר והרים את הדשן שלא יהיה מן הכיתות האוכלים למעדנים להיות דשן ושמן כי אותו דשן ושמן סופו להיות דשן אשר תאכל אש הטבעי. ד הזהיר על השלום שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים כנגד השלום כנודע ועליה השלם כל הקרבנות כי השלום הוא גמר החתימה והסוגר שאם אין שלום אין כלום ואם עשות כל האמור בענין זה אזי תזכה לגאולה הנצחית עד שאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה לעולם ובזה נשלם מאמר זה בס"ד

בפרק זה יתבאר ה' דברים שנצטוינו בהם מן התורה והם פסח ומצה ומרור והשבתת שאור וחגיגת הרגל יתבארו בשני דרכים: עמוד ח מאמר עו סוד ה' אותיו' כפולו' כנגד ה' גאולות

במדרש רבי אליעזר אומר חמש אותיות נכפלו כולם לשון גאולה כ"ף כ"ף שנגאל בה אברהם מאור כשדים שנא' לך לך מארצך מ"ם מ"ם שנגאל בו יצחק מפלשתים שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד נו"ן נו"ן שנגאל בה יעקב מיד עשו שנאמר הצילני נא. פ"א פ"א בו נגאלו ישראל ממצרים שנאמר