עוללות אפרים מא

מצוה ראשונה שנצטוו ישראל עליה כו' כי במצות החודש הזה לכם דהיינו חידוש הלבנה נרמזו כל השלשה זכירות שנרמז בג' פרשיות אלו צו מצורע אחרי מות ודבר זה יתבאר כולו כאחד אחר זכירת ג' פרשיות אלו בסמוך במאמר ל"ז ע"ש ובזה נשלם מה שרצינו להוסיף ביאור בתואר השב' והפרשה וההפטרה מסכים לתוארי שאר הפרשיות השייכים לשבת זה דהיינו מצורע ואחרי מות והראשון הנה בא. ובכן נבאה עתה לבאר תואר פרשת מצורע לתואר גדול: לו דרוש פרשת מצורע

לפרשת מצורע כבר אמרנו למעלה שהזכירה השנייה הצריכ' להיות נגד עיני כל משכיל הלא הוא לשיהיו עיניו פקוחות תמיד על הדבר העצמי שבו שלא ישחית מקורו ויסודו כי בהשחתת האילן יפסדו גם הענפים ועצמותו של אדם היא הנפש המשכלת שקראוה חכמים הראשונים הנפש המדבר' וכמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא כי מצד הלשון והדיבור ניכר יתרון האדם כי הלשון הוא קולמוס הלב ושלוחו יצא לחוץ ידבר והלב הוא מקור נשמת חיים כמ"ש מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכן נאמר אצל הלשון נצור לשונך מרע וגו' ומאחר שלא מצינו אזהרה מיוחדת כי אם על שני ראשי אברים אילו אם כן זה הוראה גמורה ששנים אלו הם יסוד האדם ועצמותו לפיכך הם צריכים שמירה ביותר כמו המלך עם אנשי החיל אשר הוא הולך בקרבם צריך יותר שמירה מיתר דלת העם כי בקיום היסוד יתקיימו כל הנמצאים התלוין בו ובהפסדו יפסד הכל בסוד אמרו ועצם לא תשברו בו שלא ישבר ויפסיד הדבר העצמי שבו והיינו הלשון כאמור נמצא אתה אומר שהחוטא בלשונו גדול עוונו מנשוא כמו שאמרו רז"ל לשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' ראשי עבירות ע"ז ג"ע וש"ד שבכולם נאמר גדול לשון יחיד וכאן נאמר לשון מדברת גדולות לשין רבים לפי שחטא זה אינו חטא פרטי כשאר עבירות אנא כללי כולל הפסד כל עצמותו של האדם כמו שהרחבנו הסיפור מזה קצת למעלה במאמר ל"א עיין שם וזהו תואר גדול מצורע כי מצורע היינו המוציא רע כי כל הפרשה מיוסדת על יסוד זה שהצרעת בא על לשון הרע וזהו גדול מצורע רצה לומר חטא זה גדול מכל העבירות כי הוא מגדיל עונות כנגד כולם מצד היותו חטא כללי ולא פרטי והוא השחתת היסוד והמקור ומשחית נפשו הוא יעשנה שלא די שלא יקנה בלשונו החיים הנצחיים אלא שהוא גורם לעצמו רעה ואבדון נצחי ואם אתה חפץ לידע גודל מעלת רוממות הלשון וגודל ההיזק הנמשך מהבלתי נזהר בו צאי לך בחיבורי בעקבי המאמרים הרשומים במספרם כמשפטם בגליון כי בחג השבועות במאמר קל"א קל"ב קל"ג קל"ד קל"ה קל"ו קל"ז יתבאר בעזרת השם באר היטב מעלת הלשון ושאר האיברים ויבוא שם משל נכבד ומפואר על מעלת הלשון וכמה מאמרים המורים על ענין זה. ועוד עלי לך אל חלק המדבר בסודות המילה ובערלת הפה תמצא במאמר תנ"ד תנ"ה תנ"ו. ענין הכרזת הרוכל שהיה מכריז בעיירות הסמוכות לציפורי מאן בעי למזבן סם חיים כו' והביא להם מקרא נצור לשונך מרע כו' ושם תמצא מבואר שהיה מחזר בעיירות שהיו בהם בעלי לשון הרע העושין מעשה פטיט כצפרים עפות אלו כמו שפירש רש"י אצל המצורע שטהרתו צפרים יבא דבר המצפצף בקול ויכפר על פטפוטי דברים כו' והוא שאמר שהיו סמוכות לציפורי כו' לפיכך הי' מזהירם על חטא הלשון. ושם מבואר גם כן מהכרזת רבי אלכסנדרי במסכת עבודה זרה וכמה שינוי' שמצינו בשני הכרזות אילו וזה הוראה שלימה על קניית החיים הנצחיים בלשון. גם סוד ה' זאת תורת שנזכרו בפ' מצורע כנגד חמשה מיני דיבור וכנגד חמשה חומשי תורה וכנגד שלשה ה"א שבמסורת לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין מבואר: עוד פקח עיניך וראה ותמצא כל החזיון הזה מבואר במאמר רל"ט בחתימת שער התשובה במאמר תנורו של עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא כו' רצה לומר שהמשילו חטא לשון לנחש זה שהתחיל לדבר לשון הרע בבורא הכל והקיפו הוא מלשון מקיפין בבועות ורצה לומר שהקיפו והמשילו דברים רצה לומר חטא הדבור כעכנא זו היינו כנחש הקדמוני כאמור ושם מבוארין הראיות שראה ר' אליעזר להביא מאמת המים ומחרוב ומכותלי בית המדרש ומן השמים כו' שראה להביא ראייה מן עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שיש לכולם תקנה ולמה יגרע חטא הלשון לבלתי היות לו תקנה כמאמרו של רבי אבא בר חנינא שאמר במסכת ערכין סיפר אין לו תקנה כו' ושם מבוארים כל המאמרים ההם בהמשך פרשה זו וענין טהרתו של מצורע שתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושחיטת אחת ושילוח חפשי הציפור השני וכל הענין כולו יתבאר בעזרת האל ית' במאמר רל"ט ע"ש. אך מה שראיתי להסמיך זכירת ענין זה לשבת הגדול כשחל בפרשת מצורע כי בתואר שני תיבות אילו מבואר שגדול עונם המוציא רע שמגדיל עונות כנגד שלשתן וכשנגאלו ישראל ממצרים ארז"ל במדרש בזכות ארבע דברים נגאלו אבותינו ממצרים כו' ואחד מהם בזכות שלא היו בהם לשה"ר כו' ובזמן שהיו בהם דלטורין היו מוכים ומעונים בכור הנסיון והשעבוד כמו שפי' רש"י על פסוק אכן נודע הדבר לפיכך קורין לפעמים פרשת מצורע בשבת הגדול שבו מפרסמים סדר הגאולה והסיבות המקרבים אותה ומכללם בזמן שישראל נזהרים בחטא הלשון כמ"ש איש לשון בל יכון בארץ וכן מצינו במרגלים שלא זכו לכנוס לארץ בעבור חטא הלשון שהוציאו דבה על העצים ועל האבנים וא"כ שמירת הלשון הוא סיבת הגאולה ודבר זה נרמז בטלה זה שהיה מקחו בעשור לחודש שהיה ביום השבת שלפני הפסח ע"ד מדרש רז"ל למה נמשלו ישראל לשה מה השה כשהוא לוקה באחד מאבריו כולם מרגישין אף ישראל בזמן שאחד מהם חוטא כולם מרגישין שכן מצינו שעכן לבדו חטא וכתיב חטא ישראל כו' וזה רמז לאבר מיוחד דהיינו הלשון בזמן שהוא לבדו חוטא כל הגוף מרגיש כי הוא השחתת הדבר העצמי כאמור לפיכך באו לכפרת חטא זה