עוללות אפרים לז

שיש לאדם על כל הבעלי חיים כי הדיבור החיצוני הוא שלוחו של הדיבור הפנימי הלבבי כי הלב חורש וחושב והלשון שלוחו יצא לחוץ ידבר את אשר עם לבבו כמ"ש רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר מכאן ראייה ברורה שהלשון הוא קולמוס הלב ואחר שהונח שהלשון הוא בעצם היתרון שיש לאדם על כל הבעלי חיים זולתו א"כ הלשון צריך שמירה ביותר מכל האברים וכן הלב מקור הדיבור הפנימי כמ"ש מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו' א"כ לא מצינו שמירה לכל האיברים כי אם הלב והלשון וזה לפי שהשחתת היסוד והמקור הוא השחתת כל הבנין שעליו כי כשתכרות ענפי האילן כל זמן ששורש גזעו קיים בארץ יש תקוה כי יחליף יונקתו האמנם אם יעקר שרשו וגזעו יפלו גם הענפים ובדרך זה ארז"ל העוקר ע"ג צריך לשרש אחריה כי אם לא יעקור השורש פורה ראש ולענה יש לחוש שיחזרו לצמוח הענפים הנכרתים כמו כן בהשחית הלב והלשון הדבר העצמותי שבו ולא בזולתו תלוי יתרון שלימת הצלחת האדם נשחת המקור ונפסד מכל וכל ובדרך זה ארז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה כי הוא חוטא ומשחית עצם יתרונו דהיינו כח המחשבי הלבבי דיבור הפנימי וכן החמירו בחטא הלשון עד שאמרו הלשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' ראשי עבירות והם ע"ג וג"ע וש"ד נמצא אתה אומר להצעה זו שיתרון האדם ויתד שבו תלוי כל שלימות הצלחתו הם שלשה דברים עצמיים צריכין להיות לזכרון תמיד בעיני כל משכיל. הראשון הוא שיהיה לזכרון נגד עיניו תמיד ארז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה כי לא יוכל לראות פני זיו הדרת שכינתו ית' כי אם מפאת שמירת המצות שבתורה ומצד שמירת המצות יזכה לאותו שלימות הנצחי ודביקות השכינה לאחר המות כאמור השני הוא שיהיה לזכרון בין עיניו תמיד ארז"ל שלשון הרע מגדיל עונות כנגד שלשה ראשי עבירות כו' ובסיבה זו ינצור לשונו מרע באופן שלא יפסיד הדבר שעיקר שלימו' הצלחתו תלוי בו וזהו הלשון כאמור השלישי הוא שיזכור מאמר רבותינו ז"ל יפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה כי בזכירה זו יתאוה לאותו אור הנצחי וימאס בחמדות העולם הזה. ושלשה ענינים אילו נרמזו בג' פרשיות אילו צו מצורע אחרי מות ובתואר שבת הגדול. וזה כי כל השבתות נקראו סתם שבת אך בשבת זה ניתוסף תואר גדול ונקרא בשם שבת הגדול וכל הפרשיות נקראו סתם פרשה אך התואר של פרשה זו הוא צו. וכשתצרף תואר השבת לתואר הפרשה תמצא גדול בו וזה הוראה כי גדול המצווה ועושה כו' וכן בפרשה זו נרמז כל הענין באר היטב שגדול המצווה ועושה כמו שיבא ביאורו בסמוך ובצירוף גדול למצורע יהיה נרמז ארז"ל לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלשה ראשי עבירות כו' וזהו גדול מצורע היינו מוציא רע כי כל הפרשה מיוסדת על ענין חטא הלשון כמו שיתבאר ובצירוף גדול לאחרי מות יהיה נרמז ארז"ל יפה שעה אחת קורת רוח בעה"ב והיינו גדול אחרי מות מן העולם הזה וכל הענין נרמז בהמשך הפרשה של אחרי מות שיבא ביאורו בסמוך בכן ראיתי לחלק שלשה זכירות אילו השייכים לכל פרשה ופרשה בפני עצמה עד אשר כל פרשה משלש פרשיות אילו תכלול ענין אחד מאלו ושבת הגדול יכלול שלשתן ובזה יבא על נכון מה שמצינו שאין שבת זה חל כי אם באחד מן שלשה פרשיות אילו

לפרשת צו כבר אמרנו שתואר גדול לצו יורה על ארז"ל גדול המצווה ועושה כו' וזה מצינו שבשבת זה נעשו ישראל מצווים ועושים וכן כתב אבן הירחי שלכך נקרא שבת הגדול שבו נכנסו ישראל למצות ועל זה הדרך אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו עליה ישראל כו'. לב משל למלך שהיו לו ב' מגיסים וכן מצינו כל הענין הזה נרמז באר היטב בפרשת צו ע"ד המדרש וז"ל זאת תורת העולה וגו' משל למלך שהיו לו שני מגיסים עשה לו האחד תבשיל וערב לו ועשה לו השני תבשיל וערב לו ואין אנו יודעין איזו ערב לו יותר אלא ממה שצוה לשני ואמר עשה לי כתבשיל הזה אנו יודעין שהשני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב לו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח והקריבו ישראל קרבן שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ואין אנו יודעין איזו ערב לו יותר אלא ממה שצוה למשה ואמר זאת תורת העולה היא העולה אנו יודעין שזה ערב לו יותר שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם כימי משה. וכשנים קדמוניות כימי שלמה. ד"א כימי עולם כימי נח שנאמר כי מי נח זאת לי וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היה ע"ג בעולם. ע"כ. ויש לדקדק במדרש זה שהנמשל אינו מתייחס אל המשל כי בתבשילים נוכל לומר שתבשיל אחד יותר טוב מועיל וערב מזולתו אך בקרבנות אילו למה השני ערב יותר מן הראשון ומה יתרון נמצא בו ועוד שאם הונח שמצד שצוה לשני עשה לי כתבשיל הזה השני ערב לו א"כ למה הוצרך להביא ראיה מפסוק צו את אהרן וגו' הלא גם בפסוק תשמרו להקריב לי במועדו נאמר לשון צו ואם כן מאחר שהזכיר לשון צו גם בפסוק תשמרו להקריב כו' א"כ בזה אנו יודעין שהשני ערב לו ולמה הוצרך להביא הראיה מפסוק צו את אהרן ומה היה חסר בפסוק תשמרו וגו' אחר שהזכיר גם לשון צו. ועוד שאומרו ד"א כימי עולם כימי נח כו' נראה שחולק על הפירוש הראשון ובא להורות שקרבנו של נח ערב יותר ואם כן במאי פליגי. לג אין צו אלא זירוז מיד ולדורות ע"כ נראה לפרש מאמר זה ע"ד שארז"ל צו את אהרן וגו' אין צו אלא זירוז מיד ולדורות ויש לדקדק למה מצוה זו צריכה זירוז יותר מזולתו ועוד שאמרו מיד נראה שהוא אך למותר שהיה לו לומר