עוללות אפרים שנה

מיתת האבות כו'. תקנג חבל על דאבדין כו' וגם למאמר זה יש פנים לכאן ולכאן. כי לפנים הראשונים שהנחנו יאמר כפשוטו חבל על דאבדין שיש להתאונן על דבר האבד שא"א למציאתו זה"ש ולא משתכחין שאינן נמצאים עוד לא הם ולא דוגמתם כפשוטו וא"כ יאמר זה כנגד האבות ולפנים השניים יאמר חבל על דאבדין על השלמים שהיו ככלי אובד ולא משתכחין כמת מלב ויהיה אמרו משתכחין לשון שכחה ורצה לומר שאין לפניו יתברך שכחה אחר שאינן לאחר יאוש כי אפשר הוא שיהיו אחרים בעולם צדיקים כמותם שלא יהרהרו אחריו ית' כאברהם יצחק ויעקב ומאחר שביקש הקב"ה ולא מצא על כן אמר חבל על דאבדין כו' והוא ראייה עצומה לשני הפירושים שהנחנו בפטירת האדם ובאמת שיש לכל אדם חלק אבד וחלק נמצא האבד הוא הגוף הכלה והבלה. תקנד הספד יקרא דחיי או דמותא והנמצא הוא נשמת רוח חיים שבו וא"כ יש להסתפק דוגמת השאלה הנשאלה בין החכמים הספד זה אם יקרא דחיי הוא אם יקרא דמותא כו' ר"ל אם הוא נעשה בעבור אבידת הנשמה שהיא חיה בטבע ובעבור כחות הנפש כי חיות הנה. או יקרא דמותא בעבור הגוף האבד והבלה ומת הוא בטבע כי זה דבר נאבד וזה דבר נמצא ויש פנים לכאן ולכאן להנחתינו ע"כ ראו חז"ל לעשות פשרה בין שני קצוות אלו ולומר ג' לבכי כו' ובזה יצאו ידי חובות שני הדעות הללו אם לדעה הראשונה שהדבר האבד יותר ראוי להספידו א"כ יהיו כל המעשים הללו כנגד חלקי הגוף שהוא דבר אבד באמת כי עין בעין יראה האדם בכליון הגוף אף לדעת האומרים שהמתים יחיו בגוף ונפש: והנה אמרו שלשה לבכי כנגד סתירת בנין הגוף שנקרא עולם קטן לפי שחלקי אבריו מתייחסים אל עולם הכללי הבנוי תחתיים ושניים ושלישים דהיינו עולם העליון והתיכון והתחתון ובהדיא מבואר ברבינו בחיי ובעקידה פרשת תרומה שבנין האדם בכללו הוא דוגמת בנין שלשה עולמות אלו כי הראש יחסו לעולם העליון והלב לעולם האמצעי ושאר חלקי הגוף לעולם התחתון עיין שם וכנגד סתירת ג' חלקים אלו אמרו ג' לבכי. ועוד ד' להספד כנגד פירוד ד' יסודות שהאדם מורכב מהם. אמנם אין ראוי להגדיל הבכי בהם מאחר שישוב כל יסוד לשרשו ואינו אבד באמת זולת פירוד ההרכבה לפיכך אין ראוי להרבות בבכי ד' ימים אלו אך סתירת האהל הוא סתירה באמת לא יבנה עוד ועוד שלשים לגיהוץ כנגד הפסק ימי חלדו המתייחסים לאור הלבנה שבשלשים יום שיש בה עלייה וירידה כך הימים מיום הולדו הוא מוסיף והולך ומחצי ימיו והלאה הוא פוחת והולך וזה"ש עד אשר לא תחשך השמש והירח ולפי שאבידת הימים אינה אבידה גדולה אחר שרוב ימיו מכאובים בעולם הזה על כן אין להגדיל בהם ההספד כבז' ימים הראשונים אך לדיעה השנייה שהנחנו שדבר שאינו יאוש בעלים ביותר הוא ראוי להספידו כו' א"כ יהיה כל מיני ההספד הנזכרים ונעשים במאמר זה כנגד הנשמה שאינה יאוש כאמור ג' לבכי כנגד ג' חלקי הנשמה נפש רוח נשמה כידוע מהותם לחכמי הקבלה וז' להספד כנגד ז' ימים שאין לנשמ' מנוחה אחר הפרדה מן הגוף כמ"ש בעקידה בענין שליחות היונה שהוא רמז לשליחות הנשמות הטהורות הנה בתחילת צאתה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו מיד ובסוף ז' ימים יוסיף הגוף לשלחה ולא שבה עד ערב כו' והאריך הרב לדבר מענין זה בפ' בהר ובפרשת חיי שרה ובפ' שמיני ע"ש וזה דוגמת טומאת הנדה והזבה בעה"ז ז' ימים וטעם הסגר המצורע שבעת ימים כי ימי הטומאה שבעת ימים לעולם והזוהמה שקבלה הנשמה מן החומר שנתחברה אליו לא יתמרק מכל וכל להשיבה לטהרתה עד מלאת לה ז' ימים וסוד זה מסור ליודעים לא ראיתי להאריך בזכרון דברים עתיקים כאלו ול' לגיהוץ כנגד הפסק חיותה מן העה"ז בדרך שנתבאר ולפי שזה ענין חיצוני לנשמה ע"כ לא הקפידו מן השמים על שלשים יום אלו במעשה של רבה כמבואר במאמר תקל"ב. והעולה מדברינו אלה ללמוד השארות הנצחי לנפשות הצדיקים ואף אם הוא נחבל ונתמשכן בעונותיו או בעטיו של נחש והקב"ה בא לגבות חובו אם כן מה דרכו של אדם להוציא הפחות שבכלים כמו שאמרו רז"ל על פסוק והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה כמו כן בנדון זה אין הקב"ה ממשכן כ"א הפחות שבכלים דהיינו חלקי הגוף אמנם הנשמה שבה אל בית אביה כנעוריה וכאשר היתה בחיים בעה"ז כך היא לעולם הבא ואדרבה שם עיקר חיותה תקנה כבוד לאותובי ס"ת אפורייה ודבר זה נרמז לרז"ל במה שאמרו במועד קטן כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאותוביה ס"ת אפורייה אמר להו רב חסדא מלתא דבחייו לא סבירא ליה השתא ליקום ליעביד ליה כו' לא הוה נפק פוריא מבבא סבור לשלשולי דרך גגות אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם שמת כבודו דרך פתחים סבור לאשנויי מפוריא לפוריא א"ל הכי גמירנא מיניה חכם שמת כבודו במטה ראשונה כו' וכל המאמר בנוי על יסוד זה להודיע ולהודע שהחכמים חשובים בעול' הבא כמו שהם חשובים בעולם הזה ולפיכך רצו להושיב ס"ת אפורייה ע"ד אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כו' או ירמוז שרצו להכתירו בכתר תורה כמנהגינו שנותנים כתר תורה על קברי החשובים. אמר רב חסדא מלתא דבחייו לא סבירא ליה ר"ל לא רצה לקבל בחייו ואיך יתנו לו לאחר מותו ומכאן תשובה למנהג שלנו. סבר לשלשולי דרך גגות ולשנותו מפוריא לפוריא ולא הניחם רב חסדא להורות שהשלם באותה פתח שבא בה ישוב ובאותה פוריא ששכב בעה"ז בה ישכב לעה"ב לאפוקי הרשעים שאינם שבים דרך אותה פחת שיצאו משם כי ממחצב עליונה באה הנשמה ובמותם תרד לדיוטא תחתונה נמצא שאינה שוכבת באותה פוריא ששכבה עליה בעה"ז כי בעה"ז היתה בחיים ולעה"ב היא מתה כי אין לה חלק ונחלה שמה