עוללות אפרים שנד

כמשז"ל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי המים שטפונו וגו' והצדיקים האלו היו מגינים על בני דורם כמ"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ונמצא שהחכמים דומים לגשר זה העשוי לעבור בו המים כך בזכותם עוברים ישראל המים הזדונים אלו כעובר על הגשר והחכמים מעמידי הגשר דהיינו עמודי הגשר ובמותם נשקי כיפי דפרת כו' היינו חומותיו נדבקו עד שהיה הגשר קרוב אל הנפילה ועמודי הגשר ירופפו והעוברים עליה נוע ינוע כנוע עצי היער וכמעט באו מים עד נפש ובסיבה זו ישתדלו בתשובה כאמור. טענו דיקלי שיצי דרב משרשיא טענו דיקלי שיצי היינו קוצים רמז כל זמן שהצדיק קיים היה מוכיח את בני דורו והיה מחזירם למוטב ובמותו חזרו הרשעים לסורם כי אין מעורר ומוכיח ואז היה בהם שורש פורה ראש ולענה וקוצים שהרשעים נמשלו בהם שנא' ובליעל כקוץ מונד כולהם. והאדם עץ השדה הוא ונברא צמח צדיק ופרי קודש הילולים לה' ובזמן שאין להם מעורר ומוכיח אז טענו שיצי וקוץ ודרדר יצמיחו בזמן שהשורש רע תולדותיהן כיוצא בהם. תקנא מי שאינו מספיד ראוי לקברו בחייו ומכל ההערות האלו ראוין השלימים להספידם עד שארז"ל כל מי שמתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו וראייה מהר געש כו' ולפי פשוטו נראה לומר ע"ד ארז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו וזה המתעצל בהספד אינו מרגיש בהעדר מנהיגי הדור מצד שיש לו חפץ בזה שילך כל איש שובב בדרך לבו עד שאיש את רעהו חיים בלעו לפיכך ראוי גם הוא ליקבר חי וזהו בעצם טעם בליעת קרח שאמר ומדוע תתנשאו ודוק ועוד נראה לפרש הטעם לפי שידוע שאין ראוי לספר בשבחו של אדם בחייו כי מי יודע אם ועמוד בצדקתו ועל זה הדרך אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו וזה מבואר על פי דרכינו כי אולי למחר ישוב לסורו ונמצא שבירך את הרשע וזה תחשב לו לקללה שנתן ברכת שלום אל הרשע לכך נאמר ושבח אני המתים מן החיים כי במותו כבר ניכר אם זך וישר פעלו כאמור לפיכך המתעצל להספיד אדם כשר ולספר בשבחו הרי הוא עדיין חי בעיניו ונמצא שהוא מקבר החי לפיכך ראוי לקוברו בחייו מדה כנגד מדה לפיכך נהגו הראשונים להיות זריזים בהספד אדם כשר ובזה נשלם ביאור מקום זה בס"ד: תקנב ג' לבכי ז' להספד למ"ד לגיהוץ

מקום ט במועד קטן ארז"ל אל תבכו למת ואל תנודו לו. אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד אלא ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת עכ"ל

בהיות שנמצאו בעולם דיעות מתחלפות במהות הגוף והנפש כי האפיקורסים חושבים הנשמה לדבר האבד כי יאמרו שמותר האדם מן הבהמה אין. וחכמי האמת גם הם חלוקים במהות הגוף כי במהות הנפש הכל מודים שיש לה השארות נצחי אך במהות הגוף הם חלוקים מהם האומרים שהגוף הוא דבר האבד ומהם האומרים שלעתיד יחיו בגוף ונפש. ובמהות ההספד יש פנים לכאן ולכאן כי מצד אחד ראוי לומר שעל דבר האבד שייך להספיד יותר כי מטעם זה היו האומות מתקשים על מתיהם יותר מדאי כי לא ידעו להם שום השארות נצחי ועל זה באה האזהרה בתורה בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו' כי הרשעים לא מצאו להם שום נחמה באבידה זו על כן נתקשו על מתיהם ואתם בנים לה' ויש לכם השארות נצחי ואם כן אין מן הראוי להרבות הבכי וההספד העשוי על דבר האבד. ומצד אחד ראוי לומר בהפך זו שהדבר שהוא לאחר יאוש אין הבעלים מספידין עליו מאחר שאי אפשר להשיבו אמנם הדבר האבד ויש לו תקוה אין הבעלים מקבלים תנחומין על אבידה כזו ויש לשני דיעות אלו על מה שיסמכו כי לדיעה הראשונה שדבר היותר אבד ביותר הוא ראוי להספידו ענין זה מובן מפשוטו של המקרא שהתחלנו בו אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ופסוק זה הוא ראיי' גדולה על תחיית המתים כי אמר הנביא ירמיה שלא יבכו למת כ"א לזה שהולך מארצו וממולדתו לזה יבכו כי לא ישוב עוד משמע שעל המת לא יבכו כ"כ לפי שסופו לשוב אל ארץ מולדתו דהיינו ממקום חוצבה של הנשמה וא"כ משמע שהדבר ההולך לדראון ולא ישוב עוד עליו ראוי להרבות בבכי ולהספידו אמנם לדיעה השנייה יש גם ראייה מיעקב שנאמר בו וימאן להתנחם לפי שלא נגזר להשתכח מלב כ"א המת ממש ולא על החי שסבור הוא שמת וא"כ להנחה זו יהיה פירוש המקרא אל תבכו למת לפי שהוא לאחר יאוש כי הוא מן הנמנע שישוב לביתו בעה"ז וא"כ למה זה יצטער ויבכה שכן אמר דוד ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי לפיכך אמר בכו בכה להולך שלא יראה ארץ מולדתו אעפ"י שהוא אפשרי בהיותו בארץ נכריה שישוב ואעפ"כ לא ישוב ועל זה יש להתאונן. ואחר שיש פנים לכאן ולכאן א"כ מצד אחד ראוי לומר שאין להספיד כלל על שום מת מאחר שאינו אבד באמת אך ממנו היא אבודה ע"ד שארז"ל הצדיק אבד משל למרגלית שנפלה מן האדם באמת אינה אבודה שבכל מקום שהיא טעמה ויופיה עמד בה אך ממנו היא אבודה ומצד השני ראוי להגדיל הבכי אחר שאין האבידה יאוש בעלים וזה"ה אל תבכו למת יותר מדאי כו' וראוי לעשות דרך פשרה שלא להספיד כלל אי אפשר שלא יהיה נראה כדבר שהוא יאוש בעלים. ולהגדיל ההספד יותר מדאי אי אפשר שלא יהיה נראה כדבר האבד ממש. וזה"ש במדרש חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה יש לי להתאונן על