עוללות אפרים שלה

בגופו וכן הזכיר ישעיה הג"ח באמרו ותפק לרעב נפשך והוא בעצם הפיוס נמצא שהדין נותן שמה שהוא עושה בממונו אזי מדה כנגד מדה יזכה בממונו: ומה שעושה בגופו אזי לעמת זה יזכה בגופו לפיכך אמר צדקה אינה אלא בממונו וג"ח אף בגופו לפיכך השכר חלוק זה מזה בשני ענינים. א צדקה אינה אלה לעניים כי שכרה שיתעשר אין התועלת כי אם לעניי' הצריכין לעושר כי גם העני צריך ליתן צדקה מממונו אמנם תועלת הג"ח גם בגופו ע"ד וארוכתך מהרה תצמיח ועצמותיך יחליץ. ב צדקה אינה אלא לחיים שאין התועלת כ"א אל חיי העה"ז התלוין בממונו. אמנם ג"ח גם למתים. וא"כ התועלת הוא ג"כ למתים שמצילתו מדינה של גיהנם א"כ יפה אמר מונבז ואני גנזתי לעה"ב שתועלת הצדקה והג"ח ניכר גם לעה"ב. תקכה עין טובה א' מן מ' עין רעה א' מן ס' ובסדר הקצבה של הנתינה יש בו דעות חלוקות כי רז"ל נתנו שיעור בדבר עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים כדין התרומה בינוני אחד מחמשים. ובעל הטורים פי' בפרשת תרומה ויקחו לי לי בגי' ארבעים רמז לעין יפה. מאת כל כל גי' חמשים היינו בינוני. מאת כל ר"ת שלהם עולה ס' רמז לעין רעה ונראה לפרש פירוש לפירושו כי מי שנותן אחד מן מ' בוודאי הוא עושה כן לשם שמים כי לצאת ידי הבריות היה יוצא באחד מן נ' כסתם בינוני ואחר שנתן מותרות לשם שמים לכך נאמר לי פי' רש"י לשמי ולי עולה מ' כאמור. וחמשים הוא מדת הבינוני לכך נאמר כל כי הכלל הם בינונים וכל עולה נ' כאמור אמנם בעל עין הרע הנותן א' מס' הרי הוא מובדל ומופרש מכל איש זה"ש מאת כל איש מאת כל ר"ת שלו ס' כפירושו. ונראה ליתן טעם לחשבון זה כי מי שהוא בעל עין הרע. אף אם יתן אז הוא נותן בענין שלא ירגיש בחסרון כיסו כלל לפיכך הוא נותן א' מס' כדין כל ביטול אסורים שבתורה שהם בס' שכשנשאר ס' כנגדו אז הטעם בטל ולא יורגש כלל כך חסרון כיסו שסך זה לא יורגש כאמור אמנם מי שהוא עין יפה נותן אחד מארבעים כי יש בו מדעת קונו שנותן בעין יפה וידוע שלהשלמת מציאות האדם יש בנמצא ארבעים מלאכות דהיינו ל"ט אבות מלאכות בשבת והם להשלמת החומר והשאר כולם תולדות. והמלאכה התורנית היא למלאת ארבעים מלאכות כמ"ש ובתורה תהא עמל ומלאכה זו היא מלאכת יום השבת שניתן לתלמוד תורה כמבואר במאמר רס"ז רס"ח. וידוע שכל מלאכת החומר אין להם שלימות ותכלית כי גם הבהמה משתמשת בהם לפיכך אינן מתנה אך חלק הארבעים דהיינו התורה הבאה להשלמת הנפש הוא נקראת מתנה כמ"ש וממדבר מתנה וכן השבת מתנה כמו שאמרו רז"ל אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי ושבת שמה כו' וא"כ איפא מצינו שהקב"ה נתן לנו במתנה להשלמת מציאותינו מלאכה אחת מארבעים והקב"ה נותן בעין יפה על כן אמרו חלק יפה היא א' מארבעים והבינוני נותן חלק א' מחמשים לפי שהקב"ה מה שהוא לוקח לעצמו הוא לוקח במדה משוערת בינונית ומצינו חמשים שערי בינה וכולם נתנו למשה רק חלק א' מחמשים עיכב לעצמו ומכאן יש סמך שבינוני נותן אחד מחמשים. אמנם דין המעשר מן התורה כי כל חלק עשירי קודש לה' וארז"ל הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש כדין הנהנה מן ההקדש שנאמר בו וחמישתיו יוסף עליו כך כל מה שברא הקב"ה בעולמו הקדיש לשמו ית' והנהנה ממנו יש לו דין הנהנה מן ההקדש נחשב לו כמעילה אם לא יפריש חלק חמישי אך לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בזה הקילו רז"ל עליו שיעמוד בחלק עשירי ובדורות הללו ראיתי בני עלייה והנם מועטים המפרישים אפי' חלק עשירי וענין זה נרמז כולו באר היטב במאמרו של רבה בר בר חנה שאמר לדידי חזי לי הורמיז בר לילתה כו' כבר נתבאר המאמר טוב ויפה בחלק א' מאמר י"ז ע"ש וכענין הנהו ציפרי דקיימו עד קרסולייהו במיא ורישא מטא לרקיע כו' כבר נתבאר המאמר ההוא בעקידה פרשת תולדות ע"ש לפיכך חוב מוטל על כל מי אשר חלק לו אלהים בבינה להיות זריז וזהיר במדת הצדקה עד אשר לא יבואו ימי הרעה שיאמר אין לי חפץ בממון זה המקובץ לא לעזר ולא להועיל כי הצדקה שהוא עושה סמוך למותו אינה מקובלת כל כך והקדמונים המשילו הדבר למי שמיסב על שלחנו בסעודה ובא אליו עני ועמד על פתח הבית ומבקש שיתן לו מן האוכל וכל זמן שהוא תאב לאכילה אינו נותן לו מאומה עד אשר כבר מילא כריסו וירא כי לא יכול עוד לאכול אז צוה ליתן לעני כך הוא הדבר הזה ועיקר הצדקה לעניים דווקא כמ"ש עושק דל להרבות לי נותן לעשיר אך למחסור פירשו רז"ל שהעושק הדל גורם לדל שירבה לו הקב"ה כהנה וכהנה וימלא כל מחסוריו אמנם הנותן לעשיר גורם מחסור לעשיר כי הלוקח ואינו צריך לכך אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי מדה זו וא"כ אין נתינה כי אם לעניים ורז"ל אמרו גדולה צדקה מכל הקרבנות כו' וזה שאמר על כל קרבנך תקריב מלח רמז שהצדקה שנמשלה במלח על דרך מלח ממון חסר היא העולה על כל הקרבנות או יאמר כל קרבנך אפילו התפלה העומדת במקום קרבן צריכה למלח ולא יתקיים כי אם בצדקה שנמשלה למלח כאמור וכבר אמרו שנכון ליתן צדקה קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך זה"ש על כל קרבנך תקריב מלח. וכן מצינו בכל המקום שהפסוק מזכיר אכילת הכהנים מן הזבחים והמנחה כתיב ביה קודש קדשים אישי ה' ורצה לומר בזה שאכילה זו היא דוגמת הצדקה שהיו מפרנסים הכהנים משרתי אלהינו אמר שאכילה זו יש בה קדושה גדולה יותר מאשי ה' ע"ד גדולה צדקה מן הקרבנות כו' וכן לעתיד לא יהיו ישראל נגאלים כי אם בזכות הצדקה שנאמר שמרו משפט