עוללות אפרים שכה

כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו וזה אין צריך לפנים לספר בגודל מעלת התפלה כי מלאו כל הספרים משבחה ומגודל ערכה ואם אתה חפץ לידע מקום קיבוץ כל המאמרים המדברים ממעלת התפל' צאי לך בעקבי ספר מנורת המאור נר שלישי כלל ג' ושם תמצא מאמרים רבים שקיבץ הרב המחבר המדברים מענין התפלה וגודל ערכה ואני לא באתי להרבות בראיות ללא צורך כי יאריך הסיפור אך אחזתי בג' כללים שאנו למדין מהני קראי דחנה ומתוכן תגלה ותראה מעלות תהלות התפלה והדרך הנכון שבה הדרך הראשון שאמר במאמר ההוא שהיא צריכה כוונת הלב זה אין צריך לפנים תצח כוונת הלב ע"ד משל וידוע משל הדיוט תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה ויש למשל זה על מה שיסמוך כי כבר אחז"ל שהמתפלל בשפתיו ולבו בל עמו דומה ממש למלך שבא לבית עבדו וחפץ שהעבד יכבדו כראוי מה עשה העבד כשראה שהמלך בא לביתו הלך הוא לטייל בראש כל חוצות ובשווקים וצוה לאשתו ולאנשי ביתו שיכבדו את המלך כראוי אף על פי שנהגו בו כבוד גדול מכל מקום חרה היטב למלך הליכתו מבית כי הדין היה לו לכבד בעצמו ולא ע"י שליח ואם העבד ההוא הלך בשעה ההיא להתעסק באיזו עסק גדול אע"פ שמ"מ לא יצא מידי אשמה זו שהיה לו להניח כל עסקיו שבעולם ולכבד את המלך אשר בידו גופו וממונו לעשות בו כרצונו מ"מ אין האשמה גדולה כל כך האמנם בזמן שהוא הולך לטייל ועוסק בזמן ההוא בדברים בטלים ראה כמה גדלה אשמתו וכמה תגדל חרון אפו של המלך עליו ולא די שלא ירצה את המלך בכבודיו אלא יגדיל חרון אפו ויוסיף לעצמו מכאוב. כך הוא הענין שהמלך האדון ה' צבאות בא אל היכלו מקום התפילה ומבקש מברואיו שיכבדו אותו כראוי וישבחוהו ויהללוהו והבית הוא האדם שנמשל בבית זה כמ"ש עד אשר לא יזועו שומרי הבית. ואנשי הבית הם האיברים כלי המעשה כארז"ל ואנשים בה מעט אלו האיברים ובעל בית הוא השכל המנהיג את כל האברי' ומושל בהם ומנהיגם כרצונו וכשהוא רוצה לכבד מלכו של עולם מן הראוי שהשכל וכח המחשביי יכבדוהו בעצמו דהיינו כוונת הלב והשכל. אמנם בזמן שבעל הבית דהיינו השכל יוצא חוץ לבית שהוא משוטט במחשבתו ברחובות קריה ומכבד את המלך ע"י אנשי ביתו שהפה מדבר והרגלים עומדים והראש כורע בברוך והם עושים פעולתם בבית הכנסת ומחשבתו דהיינו השכל משוטט חוץ לבית הכנסת באיזו עסק גדול או בדברי הבאי הנה בלי ספק גדלה אשמתו שהוא מכבד את המלך ע"י אנשי ביתו אלו האברים ולבו בל עמו כי השכל משוטט ברחובות קריה ואלו היה משוטט באיזו עסק גדול החרשתי אף על פי שאין לך עסק גדול בעולם שלא היה לו להניח בשעת התפילה ולפנות כל מחשבותיו ורעיוניו אל הכבוד שהוא מכבד את מלכו אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וממונו וגופו וכל בני ביתו מסור בידו ית' פשיטא ופשיטא שהיה לו להניח כל עסקיו ולהתעסק בכיבודו ע"י עצמו ולא ע"י בני ביתו ק"ו בן בנו של ק"ו שתגדל האשמה כשהשכל דהיינו הבעל בית יוצא חוץ לבית האנושי ומחשבתו משוטטת להרהר בדברי הבאי לא לעזר ולא להועיל מי יוכל לשער גודל האשמה ההיא כי על כזה נאמר מדוע באתי ואין איש וגומר ר"ל אין האיש בביתו וכתיב בפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וזה דומה ממש מכל צד למשל זה שפיו ושפתיו הם אנשי ביתו ולבו היינו הבעל בית וכח הנשמה שמשכנה בלב רחוק ממנו ית' זהו שאמר כגוף בלא נשמה דהיינו ריחוק הבעל בית ויציאתו מן הבית האנושי שהיא בעצם ההעדר וביטול הכוונה. ועל כזה נאמר טרם יקראו ואני אענה כי בזמן שהאדם יש לו כוונה בתפילה א"כ קודם שמוציא בקשתו מן הפה כבר חישב הלב על בקשתו והקב"ה יראה ללבב מיד ותכף כאשר יבין כוונתו ישמע אליו קודם שמוציא בשפתיו כי ההוצאה בשפתים אין בו צורך כ"א לגלות מה שהלב דורש ומבקש כי הלשון קולמוס הלב ולזה אין צורך כ"א אצל אדם המבקש מזולתו כי מי יודע מה שבלב חבירו אמנם הקב"ה הוא ישמע מיד ותכף כשיעריך הבקשה בלבו קודם שמוציאה בשפתיו לכך נאמר טרם יקראו אני אענה וזה"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון מיד כשיעריך הדבר בלבו אז ימצא מה' מענה לשון כאלו הי' מספרה בלשונו כאמו'. ומזה הטעם כתיב באברהם ואברכה מברכך ומקללך אאור והוה ליה למימר ואאור מקללך אלא לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אמנם במחשבה רעה כתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' לפיכך נאמר ואברכה מברכך כי הרוצה לברך אותך כבר קדם הענין אצלו במחשבה ומיד כשיעלה במחשבתו לברך אותך אזי אני אברך אותו ע"ד טרם יקראו ואני אענה אמנם בקללה אמר ומקללך אאור כי לא יתכן לקללו קודם שיוציאה בשפתיו כי מחשבה רעה אינה כמעשה ועל כזה נאמר תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה יאמר שבאמת שהקב"ה ימלא כל משאלותיו תכף כשיתאוה הדבר בלבו ואעפ"כ לא מנע ממנו ארשת שפתיו כי הקב"ה מתאוה לתפלת הצדיקים הפך ממה שהמתחכמים אומרים שהקב"ה ממהר ליתן הגשמים בכל קראינו אליו כדי שלא נרבה לפניו בתפילה על זה אמר וארשת שפתיו בל מנעת וכה"א ויעתר אל אלוה וירצהו ויעתר הוא לשון עתיד וכל זה מופת חותך לדברינו וזה"ש מיום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות א"כ הקב"ה מצרף המחשבה למעשה וזהו טעם הענייה קודם הקריאה אך הכוונות הזרות שבתפילה הם מנחת שוא ומפגלות הקרבן והם חוצצין בינו ובין הכוונה האמיתית וזהו שנאמר בחזקיהו ויסב פניו אל הקיר שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר וזה יאמר על קירות הלב כד"א קירות לבי הומה והמחשבות הזרות הם החוצצים כאמור בינו לבין אלהיו הנמשל לקיר וחומה ומגדל שנאמר מגדל עוז