עוללות אפרים לב

אדם ובשלשתן מצינו לפעמים בל' יחיד ולפעמים בל' רבים כמו איש וכתיב את אישים פועלי און וגבר לכו נא הגברים. ואנוש ואנשים. זולת בשם אדם לא מצינו אדמים לשון רבים וא"כ הוא יורה על האחדות הפשוט והוא סוד אומרו ועל דמות הכסא ראיתי דמות כמראה אדם וגו' לכך אמרו אתם קרוין בשם אדם המורה על האחדות והשלום היות האומה כלה בכללה כאיש אחד ולא כמו שמצינו אצל עשו נאמר נפשות ביתו אע"פ שהיו ע' נפש כדאיתא ברבה פ' ויקרא וכל זה ממה שיורה על התאחדות אומה זו ומטעם זה נקראו גוי אחד בארץ ויש להם אל אחד ותורה אחת ומקדש אחד זה"ש שישראל נגאלו בזכות שלא שינו את שמם להקרא בשם אדם המורה על האחדות כי כבר ניתן להם שם זה בפסוק כל הנפש הבאה וגו' וזה"ש לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ ודרשו רז"ל אל תקרא שמות אלא שמות לכך נאמר משבית מלחמות וגו' לפי שהשמות אשר הם לישראל מורה על השלום והוא סיבה להשבית מלחמות וגו' ולפי שהיה במצרים שלום ביניהם ע"כ היו ראוין לגאולה בדרך שיתבאר וסוד זה גילה הקב"ה לאברהם במחזה באומרו קח לי עגלה משלשת וגו' ויבתר אותם בתווך ואת הציפור לא בחר וכל זה יורה על האומות שהמשיל בעגלה ועז ואיל כידוע ממדרש רז"ל להיותם מפוזרים ומפורדים ולעולם אינן באגודה אחת על זה בא הרמז במה שצוה לבתר אותם בתווך כי מצד היותם מחולקים ומנותחים זהו סיבת הפסדם כמו שיבא ביאורו בסמוך ואת הצפור שהוא רמז לישראל לא בתר כי מצד היותם באגודה אחת זהו סיבת קיומם ושיהיו ראוין להגאל וזה היתה תשובה ברורה לאברהם על מאמר במה אדע כי אירשנה והוא מבואר למבינים. כג מאמר תמוה בזמן ששלום בישראל אפילו עובדין ע"ג הנח לו כו': וטעמו ונימוקו של דבר שהשלום הוא סיבת קיום האומה הוא מבואר ביאור נפלא ממה שמצינו לרז"ל שאמרו שישראל בזמן ששלום ביניהם אפי' הם עובדים ע"ג הנח לו שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אמנם כשחלק לבם אין הקב"ה ממתין להם שנא' חלק לבם עתה יאשמו. ויש לכל משכיל ליתן לבו למאמר זה שהוא קושי ההבנה שהעדר השלום יהיה חמור מע"ג. ובעקידה שע"ג לאו דווקא אלא עבודות שהם זרות ונכריות להם כמו ביתרו ופירוש זה דחוק הן מצד הלשון הן מצד הענין שאינו סובלו כלל. ונראה לפרש מאמר זה בג' דרכים הדרך הא' הדרך הראשון הוא שעובדי ע"ג בזמן ששלום ביניהם אי אפשר שלא ישאו ויתנו בדבר אם העבודה ההיא יש בה ממש או אם הבל היא מעשה תעתועים ובזמן שהם בהסכמה אחת ונושאים ונותנים בדבר בלי ספק שמתוך הויכוח והמשא ומתן שבין העובדים יגיעו לעומקה של עבודה זו. ויתברר להם ששוא עבוד אלהים אחרים בלתי לה' לבדו כי הויכוח שבין אנשים שהשלו' מתווך ביניהם הוא שהא' נותן לבו לדברי חבירו ואם יראה לו שדבריו טובים ונכוחים אזי יודה לו והוא שומע לדבריו ומתוך ויכוח כזה יתברר האמת והוא בעצם מה שארז"ל כל מחלוקת שהיא לשם שמים כמחלוקת הילל ושמאי סופו להתקיים כו' אעפ"י שהם חלוקים בדבר מ"מ הם מתאחדים במה שיש לכולם תכלית אחד לברר האמת על פי רצון אביהם שבשמים וא"כ מחלוקת זה הוא בעצם השלום ולכך אמרו מחלוקת לשם שמים ולא אמרו לשם ה' ושמים אילו מה טיבם לכאן אלא לפי שמצינו ששינה הקב"ה שם רקיע לשם שמים לפי ששם רקיע מורה על עצם המחלוקת כמ"ש מפני מה לא נאמר כי טוב בשני מפני שבו נברא המחלוקת כו' והוא הרקיע שהבדיל בין מים למים וכמ"ש פוטר מים ראשית מדון כי במה שפטר והבדיל הקב"ה בין מים למים במעשה בראשית זה היה ראשית והתחלת כל מדון ומחלוקת שבעולם אמנם שם שמים מורה אדרבה על עצם השלום כי שמים נוטריקון אש מים שהשלימו ביניהם כמ"ש עושה שלום במרומיו והורה בזה שמחלוקת זה הוא בעצם השלום וקיום העולם כדמסיק שם א"ר טביומי ומה המחלוקת שהוא לקיומו של עולם לא נאמר בו כי טוב כו' לכך אמרו שמחלוקת הילל ושמאי דומה למחלוקת השמים לפיכך סופו להתקיים ר"ל סופן להתקיים באהבתם כאשר היו לפנים מאחר שתכלית שניהם אחד הוא כמו שלמדו רז"ל מפסוק את והב בסופה לפיכך אמר אפילו בזמן שישראל עובדין ע"ג ושלום ביניהם הקב"ה מאריך להם אפו כדי שישאו ויתנו בדבר וסופם להתברר כי שקר תרמיתם והיא תהלתו של הקב"ה כשהמה מעצמם יתבוננו בינה שהבל נחלו זה"ש למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך. אמנם בזמן שעובדין ע"ג וחלק לבם זה מזה אזי עתה יאשמו תכף ומיד כי אף אם ישאו ויתנו בדבר לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שבין המתוכחים כשהם מתנגדים שדעת כל אחד לסתור דברי חבירו אעפ"י שרואה דבריו נכוחים אין שומע לו שאין כוונתו כי אם לקנטר חבירו הלא מטעם זה אסרו רז"ל להושיב בדין שנו ת"ח שהם שונאים זה לזה לפי שדעת כל אחד לסתור דברי חבירו אע"פ שיודע שדבריו בלתי צודקים הוא מתעקש וחולק עכ"פ לאמור שהאמת אתו ובויכוח כזה נתגנו חכמי ח"ל כמ"ש ז"ל חובלים אילו ת"ח שבח"ל שמחבלין זה לזה בהלכה נועם אילו ת"ח שבא"י שמנעימים זה לזה בהלכה כו' והוא בדרך שנתבאר למעלה שישיבת ישראל בארץ הקדושה היתה תלויה במידת השלום והמופת על זה שהכתוב הולך ומשבח ת"ח שבא"י שהיו מנעימים זה לזה בהלכה וסיבת הגלותם לבבל היה כשקלקלו דרכם ותזנח משלום נפשם שהרי בבבל היו מחבלין זה לזה כאמור והאמת יורה דרכו שהמשא ומתן שהוא דרך קנטור לא יתברר מתוכו האמת לעולם כי אין דברי שלום ואמת יוצאין מתוך המריבה ופירוד הלבבות לכך אמר חלק לבם עתה יאשמו: דרך שני הדרך השני כי מהידוע שעובדי ע"ג כל זמן שמאריכין בטעותם ביותר