עוללות אפרים שיד

תורה כאלו אכלו מזבחי מתים כו' וראייה מקברות התאוה או יאמר על כבישת היצה"ר יזכור לו יום המיתה כו'. ד העניו הוא המשפיל עצמו עד לארץ הוא היה אומר לית אנא דמיך אלא אארעא כי חושב שמיטתו שבורה ע"ד מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה הנה זה המשכיל לקח לו התעוררות יתירה לבלתי לכת אחר עצת יצרו המסיתו לעשותו רשע וגס רוח בראותו שלא לעולם ישכב במיטה גבוהה מן הארץ כי באמת היא שבורה כי סופו יושב על הארץ ותקותו רימה ותולעה ואיך יתגאה זה"ש אני תולה באויר כי על כן הוא נקרא גס רוח גבוהה לכך אמר לית אנא דמיך אלא אארעא או שרצה להשפיל עצמו עד לארץ או שזכר כי תקות אנוש רימה כאמור ומסיק שם במאמר שהנסיון עשה הבחינה כי נמצא שהכל היה אמת ואז לא יאכל עוד מסעודת יצרו הבוער בקרבו כאש וכאתון נורא כי על כן אמר אתו לאתינא כו' וכל ההתעוררות הנפלא הזה בא לאדם מצד המילה כי מצידה הוא זוכה להיות מד' כתות אלו אשר עליהם הקב"ה משרה שכינתו ומצד המילה יזכה האדם להשראת השכינה כאמור וזהו בעצם סיבת החיים הנצחיים כד"א כי עמך מקור חיים וגו' זה"ש במילה בדמיך חיי כי יזכה לידבק במקור החיים עד אשר יקימנו לפניו נצח ונחי': פדיון הבן

מדבר בפדיון הבן למה ה' סלעים דוקא ולמה לשלשים יום וטעם ברכת שהחיינו: ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים: עמוד כא מאמר תפב מעש' ברבי חנינא כו' תן לנו ה' סלעים

גרסינן בפסיקת' והילקו' הביא מדרש הזה במשלי וז"ל מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים אמר הכל מעלין ואני איני מעלה יצא חוץ לעיר, וראה אבן אחת ופתחה וסדקה ואמר להעלותה לירושלים נזדווגו לו חמשה בני אדם אמר להם מעלים אתם לי האבן לירושלים אמרו לו תן לנו ד' סלעים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים ובלבד שתתן אצבעך עמנו. נתן אצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים ביקש ליתן להם הסלעים ולא מצאם אמר שמא מלאכי השרת הם כו' עכ"ל

הן אמת נכון הדבר שמראה זה אשר הראו המלאכים לרבי חנינא נא בקשו לגלות לו סוד ה' סלעים של פדיון הבן וכי הם סיבה לשלוח פדות לעמו אך כשיצרפו פדיון וחירות התור' שנמשלה בה' כסף או סלעי' כמו שיתבאר אז פדויי ה' ישובון ובאו לציון ברנה

הקדמת ענין זה מבואר כשיחקר אחר מהות פדיון זה כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים פדיון הנפש המשכלת ופדיון הגופות נושאין איכות בחינותם בשוה כי יש פדיון גופיי ופדיון נפשי. כיצד בשכבר ידוע טעם פדיון הבכורים לפי שהציל ה' את בכורי ישראל במצרים ביום הכותו כל בכור במצרים וא"כ להנחה זו למה לא יצטרכו כל ישראל לפדיון כי כאשר נטבע פרעה וחילו וישראל ניצולו וכולם היו באותו נס ולמה לא יצטרכו לפדיון כמו הבכורים. ועוד שהרי גם ישראל בכלל נקראו בכורים למקום ב"ה שנאמר בני בכורי ישראל וכתיב קודש ישראל לה' א"כ כבר הקדימם לשמו יתברך ולהם משפט הבכורה ליקח כפלים פי שנים בנחלת העה"ז והעה"ב. גם יש לחקור ולתור בחכמה בטעם חמשה כסף דווקא אם הוא כדברי רבינו בחיי שפי' בפרשת וישב שחמשה כסף עולה לעשרים דינרין והוא כדי לכפר על השבטים שמכרו את יוסף בכור רחל בעשרים כסף א"כ למה יצטרכו הבכורים דוקא לפדיון זה והלא כל ישראל בכלל מכרוהו אך שכפי הנראה שכל הפרטים האלו הנעשים בסתם בכור הם זירוז ולימוד על קדושת בנו בכורו ישראל ודומה לו מכל צד. כי כמו שכל בכור קודם הפדיון הוא קודש גמור לה' וכל זמן שהוא בקדושתו אין מן הראוי שישתמש בשום עסק גופני כי הכלי של קודש איך ישתמש בו חול ולפיכך היתה העבודה בבכורות קודם שנפסלו בעגל כי מי שהוא קודש לה' ראוי שלא יתעסק בשום עסק גופני כ"א בעבודת השי"ת ומטעם זה מאס עשו הבכורה ואמר מה טיבה של עבודה זו אם יהיה שיתעסק כל ימיו בטהרת הקודש א"כ למה זה לו חיים לכך אמר הנני הולך למות עליה ראה לביטול פעולותיו שחיי הגוף תלויין בהם לכך ויבז עשו הבכורה. וא"כ איפה מה יעשה האדם הנבוך בין שני מצרים אם יתעסק כל ימיו בעבודת השי"ת א"כ מלאכתו מתי נעשית ואם יתעסק גם בעסקי הגוף א"כ יצא מבכורתו ואת קודש ה' חילל כי נשתמש תשמיש של חול בכלי קודש כי כבר נתקדשו זרע ישראל כלו למקום ב"ה ונתבכרו לו בפטר רחם כמו שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קודש וכתיב בטרם תצא מרחם הקדשתיך וכתיב בני בכורי ישראל וכדי לעשות פשר דבר בין שני קצוות אלו שלח ה' פדות לעמו בזאת התורה אשר מסר ה' לעמו וה' חומשי תורה הם בעצם ה' כסף כד"א אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' או ה' סלעים כמ"ש הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע וארז"ל מה הסלע הזה מתחלק לכמה ניצוצות כמו כן דברי תורה מתחלקין לכמה פנים אעפ"י שפשוטו יובן על סתם אבן או צור מ"מ נוכל לומר שסלע זה היינו המטבע סלע המחלקות לכמה מינים נים וחלקים לדינרים ולזוזים ולמעות ולפונדיון ולאיסר ובהם סלעים או כסף התוריים חפשה נתן לבנו בכורו ישראל כד"א חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות כו'