עוללות אפרים שי

כ"ש וק"ו גזרי גוף האדם והמשכיל יבין. ומעצם הטעם הזה עושין סעודה ביום המילה הה"ד כורתי בריתי עלי זבח ורז"ל סמכו הסעודה לפסוק ויעש אברהם משתה ביום הגמל את יצחק ה"ג מל את יצחק ויש להקשות הלא נאמר בפסוק זה ויגדל הילד ויגמל ואיך יהפכו לדרוש פסוק זה על יום המילה ע"כ אומר אני שמקרא זה כולו מדבר במילה שביום המילה נאמר ויגדל הילד לפי שיצא מכלל הערלים שנקראו קטנים ובזויים שנאמר כה אמר ה' לאדום וגומר קטן נתתיך בגוים וגומר והזכיר אדום לפי שעשו שנא המילה כמו שלמדו מפסוק אם לא דם שנאת ודם ירדפך. וביום המילה הוא נכנס בברית להיות מכלל ישראל שנקראו גדולים שנאמר ומי גוי גדול וגומר. זה"ש ויגדל הילד. ואמר ויגמל ע"ד שנאמר תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם כי אברהם היה הראשון שהביא מדת החסד לעולם בשני דרכים הדרך הראשון הוא סתם חסד שעשה לצורך הגופות במה שנטע אשל אכילה שתייה לויה לעוברים ושבים וזה חסד שאינו של אמת כי הוא מצפה לתשלום גמול אמנם הדרך השני הוא עיקר והוא החסד שעשה עם הנשמות במה שהכניסם תחת כנפי השכינה כמ"ש אברהם היה מגייר האנשים ושרה הנשים זהו חסד של אמת ומצינו בגמרא שזה נקרא חסד כמ"ש אצל הילל שהלך בכל יום מתלמידיו ושאלוהו להיכן הוא הולך והשיב למגמל חסד עם האי אכסנאי דאי' ליה בגו ביתאי ושאלוהו וכי בכל יום אית לך אכסנאי והשיב להם וכי האי נשמתא עלובתא לית אכסנאי גבאי כו' שנאמר גומל נפשו איש חסד ופשוטו שהיה עוסק במצות כי בזה גמל חסד עם נפשו והוא החסד האמיתי שגמל אברהם עם כל הנפשות נמצא שהילד ביום המילה הוא נגמל הגמול האמיתי זהו שאמר ויגדל הילד ויגמל שהיה נגמל הגמול האמיתי כאמור. לכך נאמר אספו לי חסידי הם הגומלי חסד המתעסקים במילת הילד כאמור זהו שמסיים ואמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל היינו ביום המילה וגם הגמל אותיות ה"ג מל וכפשוטו ג"כ בדרך שנתבאר וזהו חסד של אמת חותמו של הקב"ה והיא המילה שנקראת חותם זהו שדרש רבי יצחק כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם ושלום זה הוא מצד המילה ומצד הסעודה שעושין ביום המילה המסבבת קירוב הלבבות זהו שדרש זכר זה כר ובא ככרו עמו שנאמר ויכרה להם כירה גדולה הרי בהדיא שבסעודה ידבר לפיכך דרש פעם אחד זכר זה כר שהוא נגזר מלשון כרים וצאן ופעם אחד דרש זכר בא ככרו עמו והביא לראייה פסיק ויכרה להם כירה גדולה להורות שבסעודה ידבר והיא סיבת השלום הן מצד האכילה הן מצד הדברי התורה שאומרין על השלחן על הלחם הגדול זה"ש ככרו עמו הוא הככר שאומרין עליו דברי תורה שכל נתיבותיה שלום זה שאמר מאי משתה גדול שהיו שם גדולי הדור ר"ל אע"פ שהיו כמה גדולים מ"מ לא חש אברהם מלדבר בפניהם בד"ת מאחר שהוא היה אבי הבן זה"ש משתה גדול כד"א ושתו ביין מסכתי. גם נוכל לומר ביום הגמל את יצחק דוגמ' למה שפירש בעקידה שער ו' על ארז"ל שעשה לה דדים במקום בינה שלא יינק ממקום הטינופת היינו שלא יינק מן המעשים רעים שנמשלו בקיא צואה כו' כמו כן הילד ביום המילה הוא נגמל מלינק ממקום הטינופת דהיינו פסולת מותרות הדמים שהיניקה מהם מסבבת כל חטאת וכל עון ומשם והלאה תהיה יניקתו מאם לבינה תקרא דהיינו מן התורה שנאמר בה דדיה ירווך בכל עת וגו'. תעה בזכות המילה שובע בעולם ראייה מיוסף הדרך השני ג"כ מבואר ע"ד שנאמר השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך כי בזכות המילה זכו אל השובע ודבר זה אנו למדין מיוסף שתבע מן המצריים המילה כמו שפי' רש"י על פסוק כל אשר ואמר אליכם יוסף תעשו וזה לפי שהערלה נקראת חרפה שנאמר כי חרפה לתת בנותינו לאיש אשר לו ערלה והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים וחשב יוסף שחרפת הרעב בא בעון חרפת הערלה וזהו שאמר שהמילה היא מקום שעושה פירות היינו בזכותה יהיו הפירות בעולם וזהו שדרשו רז"ל וערל זכר מקום שניכר בין זכר לנקיבה לפי שזכר לשון זה כר ככרו עמו כי הוא סיבת השובע כאמור אמנם נקיבה נקייה באה אין עמה כלום עד דאמרה מזוני לא יהבי לה. גם לפי שהמילה סיבה לתלמוד תורה כמבואר למעלה כמה פעמים והתורה מזון הנפשי שנאמר לכו לחמי בלחמי וגו' ואין נותנין לאדם מן השמים מזון הגופני כ"א בזמן שהוא נותן לנפשו מזון המיוחד לה וידוע שהזכרים בני תורה ולא הנקיבות לכך אמרו שהמילה במקום שניכר בין זכר לנקיבה וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ לפי שהיה דור שהיה שופט את שופטיו אם אדם אומר טול קיסם הוא משיב לו טול קורה כו' לפיכך הצנועים מושכים ידיהם מללמד העם דעת ותורה ובסיבה זו התורה מונחת בקרן זויות אין דורש ואין מבקש לפיכך ויהי רעב בארץ וכן ארז"ל אין הגשמים נעצרים אלא בעון ביטול תור' כו' וז"ש גמרו שלא לעשר רעב של בצורת באה ולא במעשר תבואה לבד דברו כ"א גם במעשר שהאדם נותן מגופו דהיינו מעשרה שליטים אשר בעיר קטנה וראש הגוייה אחד מהם כמו שפי' רש"י בפסוק והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר זה"ש תזל כטל אמרתי שהמילה שנתנה באמירה הרי היא כטל זה המביא השובע לעולם ומטעם זה מזכירין בברכות המזון תורה ומילה על בריתך שחתמת כו' ועל תורתך כו' כי שניהם סיבת השובע כאמור ולפי שהמילה היא סיבת השובע על כן נהגו להרבות בסעודה ביום המילה כי השובע הוא סיבת השלום בעולם כמ"ש השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך ורז"ל אמרו כד משלים שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא ג"כ סיבת השלום כמבואר בדרך הראשון או לפי שהמילה נמשלה לקרבן וכתיב ואכלו אותם אשר כופר