עוללות אפרים שט

שלא הורגל ביסורין מעודו קשה להביאו בכפל רסן ההסתפקות כנודע. והעה"ב אי אפשר להשיגו מי שלא עינה החומר בחייו בצומות ותשובות למרק מעט העונות שבידו כי אדם אין צדיק בארץ כו' והמילה היא סיבה להרגילו ביסורין כאמור ע"כ זכו ישראל לשלשתן בזכות יסורי המילה ולפיכך כרת ה' י"ג בריתות על המילה כנגד התורה שנדרשת בי"ג מדות וזכו לה בזכות היסורין שנקראו ברית כאמור. וכנגד העה"ב שנרמז במספר י"ג כמו שנזכר אצל ריב"ל דהוה יתיב אתליסר תכתקי דפיזא כו' וכמו שהראו לר' אלעזר בן פדת תליסר נהרי דמשכי אפרסמא כו'. וארץ ישראל נרמז ג"כ במספר שלשה עשר והם י"ג דברים שנזכרו בפסוק וברא ה' על מכון הר ציון וגו' כדאיתא במדרש תנחומא שכנגד י"ג דברים שהתנדבו למשכן אמר הקב"ה אני גומל לכם לעתיד י"ג דברים שנא' וברא ה' על מכון הר ציון וגו' עיין בילקוט פרשת תרומה. גם נוכל לומר שי"ג בריתות אלו הם כנגד י"ג שנים הראשונים שעדיין לא נוצר היצר טוב וכנגדם הוצרך האדם לי"ג בריתות אלו אשר כרת ה' אתו: שלא יפול בפח יצרו הרע שבא לאדם משננער לצאת ממעי אמו. זהו שאמרו במדרש אמר יצחק לישמעאל באבר א' אתה מיראני כו' ממדרש זו אנו למדין שמסירת אבר זה הוא דוגמת מסירת כל גופו של יצחק מה זה נסיון אף זה נסיון וזהו שאמר לו יצחק אתה מתפאר שעמדת בנסיון באבר א' ואני מתפאר לעמוד בנסיון בכל גופי. ולכך היה ישמעאל מתפאר שנימול בן י"ג שנה כנגד י"ג בריתות שנכרתות עליה והורה שהוא עומד בברית היסורין ומקבלם באהבה ויצחק השיב לו שהוא מוכן יותר ממנו להיותו נבחן ועומד בצירוף מנעוריו משעה שנימול לשמונה נשאר הדבר אצלו לטבע מוטבע לעמוד בנסיון ולסבול הייסורין הן באחד מאבריו הן בכל גופו שהרי כבר סבל בראש הגוויה וראשו ככולו. וזהו שארז"ל במדרש כשאמר הקב"ה לשחוט את יצחק כו' אמר הקב"ה לא אחלל בריתי כו' עיין ברש"י פרשת וירא ור"ל אמר הקב"ה לא אחלל ברית המילה כי במילה נפטר יצחק ממיתה כי ראשו ככולו וק"ל ורמז לדבר זה מה שמסיים הברכות בעקידה "עקב "אשר "שמעת "בקולי ס"ת ברית להורות שמצד המילה וברית הייסורין זכה להיות שלם בנסיון זה ובזה נשלם מה שרצינו לבאר במאמר זה בס"ד: ח המילה סיבה אל השלום. גדולה מילה שלא נתלה למשה כו': עמוד כ מאמר תעג זכר בא לעולם שלו' בא לעול'

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי אמרי הכי כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם שנאמר שלחו כר מושל ארץ וגו'. זכר זה כר ואמר ר' יצחק דבי רבי אמי אמרי כיון שבא זכר לעולם בא ככרו עמו זכר זה כר וכתיב התם ויכרה להם כירה גדולה. נקבה באה אין עמה כלום נקבה נקייה באה עד דאמרה מזוני לא יהבי לה שנאמר נקבה שכרך ע"כ

כמו שחותם כל הברכות היא השלום בברכת כהנים כי כל הברכות צריכין אליו שאם אין שלום אין כלום והשלום אינו צריך לאחרת לפיכך השלום בא בסוף כי לא ישאיר אחריו מאומה כי לא יחסר כל בו כך בחותם המילה השלום הוא תכלית אחרון וצאצאיו אשר חתם באות ברית קודש הכל הוא כדי לתווך השלום בין עם ה' כמ"ש אם בחקותי תלכו וגומר. ונתתי שלום בארץ וחק היינו המילה כמו שיבא

הקדמת ענין זה נראה לפרש בשני דרכים שונות איך המילה סיבת השלום כי לא לחנם סיפר הנביא מלאכי הלא אב לכלנו וגו' ומדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו והיינו ברית המילה וכתיב שלח ידו בשלומיו חילל בריתו כי בהעדר השלום הברי' מחולל. א"כ המילה סיבת השלום ולפיכך אמרו שלא נתלה למשה אפילו שעה אחת לפי שכבר נאמר חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו שאפי' בזמן שישראל עובדין ע"ז הקב"ה מאריך להם אפו אמנם כשחלק לבם אינו ממתין כלל כ"א עתה יאשמו וטעמו של דבר בארנו במאמר כ"ג ע"ש בג' דרכים. ואחד מהם הוא שעע"ג כל זמן שמאריכים בטעותם הם מתמעטים כי בכל יום ויום יראו בהעדר הכרוך בה ושאין בה ממש לכך הקב"ה מאריך להם כדי שיראו מעצמם כי המה הבל יהמיון אמנם המריבה בה היא בהפך זה שתמיד היא מתחזקת והולכת לפיכך אין נכון להאריך להם כ"א להאשימם מיד ותכף לכך נא' עתה יאשמו ושם בארנו כל הענין בארוכה וזה"ש שלא נתלה למשה עליה אפי' שעה אחת ע"ד עתה יאשמו לפי שחילול המילה הוא העדר השלום כאשר יתבאר לפנינו בשני דרכים תעד סמך לסעודה של המילה וביאור דרש הגמל את יצחק הדרך הראשון הוא ע"ד שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך והוא מצד הסעודה שעושין ביום המיל' והיא סעוד' מריעי' וסיבת קירוב הלבבות כמו שפרש"י בפסוק כי אתה עשית אתה גרמת לי ששונאים אותי לפי שהבדלת אותי ממאכלם כו' וכן הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ומפסוק זה למדו סמך לעשות סעודה ביום המילה לכך נא' אספו לי שיהיו באסיפה ואגודה אחת ויכרתו ברית שלום זה לזה עלי זבח היינו המילה שנמשלה לזבח וקרבן כנודע. ומטעם זה נקראת המילה ברית לפי שבמילה זו כל ישראל כורתים ברית שלום זה לזה כמ"ש בפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום וכבר ידעת כי פנחס הוא אליהו והוא מלאך הברית ודבר זה ניתן לו במתנה על אשר קנא לאלהיו בזנות בנות מואב והזנות הוא העדר המילה כמבואר בפ' פנחס בחיבור זה במאמר ת"ב ויהיה כריתות ברית זה דוגמת כריתת בין הבתרים שעברו בין הגזרים