עוללות אפרים שג

לך השמים וארץ הנאמר במילה נאמר על כחות הגוף והנפש ולפי שלא הבנת התשובה בא ואראך במופת שהמילה היא קיום הגוף והנפש וזה כשתראה ההבדל שבין הנמולים ובין הערלים וזהו שהראה לו גלוסקאות ושיבלים כי הערלי לב נמשלו לשיבולת זו שהתבואה שבתוכה עדיין מעורבת עם כמה מיני פסולות כמו קש וסובין ומוץ כך הכח השכלי שבהם מעורב עם פסולת המותריים המסבבים התאות וריבוי המשגל וכח הכעסני כנודע מדרך הטבע וזהו סיבת אבדון שלהם כי הרע מפסיד את עצמו לפיכך נאמר על האומות וכראש שיבולת ימלו וכתיב אל תשטפני שיבולת מים וכתיב לא כן הרשעים כ"א כמוץ וגו' אמנם הנימולים נמשלו לגלוסקא זו הנקייה מכל סיג ומום אין בה כך ארז"ל אדם הראשון חלה טהורה היה ובפרקי אבות דר' נתן אמרו שנולד מהול. והרי הם נקיים מכל סיג ופסולת ומום אין בהם והוא סיבת קיומם הנצחי כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה וגומר ועוד הראה לו בגלוסקא זו שאין האופה מוסיף בעצמות השיבולת מאומה כ"א שהוא מייפה אותה בתואר מקריי כך המילה תואר מקריי להשלים חסרון המדות כדברי הרב המורה. וחזר ושאלו אם אלהיכם חפץ במילה כל כך עד שלא בחר לנחלה לו כ"א הנימולים הנקיים מכל סיג וחלאה אם כן למה אין אתם יוצאין מהול מן הבטן שכן מצינו בשרידים אשר ה' קורא שהם קדוש מבטן כמו שאמר בטרם תצא מרחם הקדשתיך כמו כן צאצאיו אשר חתם באות ברית קודש למה לא קדשם מרחם ולמה תצא כזאת מתחת ידו ית' שיצוריו לא יושלמו ביצירה עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ השיב לו ולמה טיבורו כו' ועוד לא נתנו המצות כ"א לצרף כו' השיב לו כי יש שני טעמים בדבר הטעם הא' הוא כדי שהחי יתן אל לבו שתיקון גופו ונפשו תלוי בו ולא בידי שמים כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ומצד היראה והתורה והמצוה הוא מתקן גופו ונפשו. גופו שנאמר רפאות תהא לשרך. ונפשו שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש והנה הטיבור תיקון גופני והמילה תיקון נפשי ושניהם תלויין בבחירת האדם ומעשיו כנודע לכך הונח לאדם מקום להתגדר בב' איברים ראשיים הטיבור הוא מרכז כל הגוף ונקודה אמצעית כמו טבור הארץ וזולתם והמילה בראש הגוויה. טעם שני הוא אחר שהונח שהמילה סיבה למיעוט החומר והיצה"ר א"כ לא יתכן למעטו אם לא קדם יצירת היצה"ר וידוע שזמן יצירת היצה"ר משע' שהוא ננער לצאת ממעי אמו ולא בזמן שהוא במעי אמו לפיכך כאשר החל היצה"ר לפעמו באה רפואה זו אחר המכה זה"ש על טעם הראשון למה טיבורו כו' ועל טעם שני אמר לא נתנו המצות כ"א לצרף את ישראל ר"ל שהמילה באה לצרף ולזקק הגוף ממותרות הדמים המסבבים התגברות תאות היצה"ר שנאמר כל אמרות אלוה צרופה אמרות רמז למילה שנתנה באמירה והיא באה לצרף ולזקק את האדם מחלודת חמרו ויצרו ותיקון זה לא יתכן לעשות כשהוא במעי אמו ולהקדים רפואה למכה כי הרפואה בידי אדם כמו המכה גם נרמז בצירוף זה שהמילה הוא כמו נסיון והוא אחד מן הטעמים שהנחנו שבאה מצוה זו להרגילו במסירת נפשו על קדושת הש"י זה"ש כל אמרות אלוה צרופה כד"א הנני צורפם ובחנתים וכמו בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי כמו כן המילה שנתנה באמירה באה לצרף ולבחון את האדם לדעת את אשר עם לבבו לתועלת המנסה והמנוסה כידוע ליודעים ובזה נשלם ביאור מאמר זה בס"ד: ה דמילה אות וחותם מלך. גדולה מילה שהוא דוחה שבת: עמוד טז מאמר תסא משל לשתי מטרונות כו'

משל לשתי מטרונות שפגעו זו בזו הקטנה נדחית מפני הגדולה כו'

אם מדרך עורכי המלחמה ונלחמים באיזו עיר להפיל יסודות החומה תחילה וכאשר השתות יהרסון אזי תפול החומה מעצמה בזה יתבאר לנו למה השתדלו בימי אנטיוכס תמיד בביטול השבת והמילה והתפילין והחודש מצד היותם יסודי דת תורתינו לפיכך נקראו ארבעתן אות

הקדמת ענין זה יתבאר לנו ממה שמצינו בכמה מקומות שהשתדלו לבטל מישראל ד' מצות אלו כמו בימי אנטיוכס חשבו לבטל המילה והשבת והחודש כנודע ובימי אלישע בעל כנפים חשבו לבטל מצות תפילין כנודע וכן מצינו במסכת מעילה פרק קדשי מזבח פעם אחת גזרו מלכי יון על ישראל שלא ישמרו השבת ולא ימולו ויבעלו נשותיהם נידות עד שהלך ר' ראובן וביטל הגזירה כו' ובדרך פשוטו נ"ל המאמר ההוא מה שרצו לבטל דווקא המילה והשבת והנידה לפי שראו שלשתן הם סיבת הגאולה כי במצרים נגאלו בזכות המילה ובזכות ששמרו השבת כמו שפיר' בעל הטורים פר' שמות ישראל הבאים ר"ת וס"ת מילה. את יעקב איש ס"ת שבת לומר שבזכותה נגאלו. ושמירת הנדה שכן אמרו במדרש שנגאלו בזכות שהיו גדורים מעריות והקב"ה סבב הגאולה בזכות ג' אלו להורות שהנהגתו עם ישראל הוא ענין בלתי טבעי וכנגד הטבע כי המילה גורמת החולשה והשבת מיעוט הממון והנידה מיעוט העם כמבואר באותו מאמר של רבי ראובן שביטל הגזירה מצד ג' טענות אלו וכפי הטבע שהעם המשועבד תחת יד אדונים קשים אין להם תרופה כי אם בא' מג' דברים אלו או בכולם כא' אם יהיו עם רב אז יצאו בכח או אפי' אם יהיו מועטים וגבורי כח ימרדו ויצאו או השיגה ידם ונגאלו ומצינו אדרבה שישראל אינן נגאלים עד אשר יהיו חסרין כל שלשה דברים אלו והם אצלם סיבת הגאולה הפך הטבע. א מיעוט עם שנאמר במדין רב העם אשר עמך מתתי את מדין בידך וגו'. ב החולשה שנאמר כי יראה כי אזלת יד וגו'. מיעוט הממון שנאמר והשארתי בקרבך