עוללות אפרים ש

ובאמת שבשניהם הוא מדבר מי האיש החפץ חיים היינו חיי העה"ז שרוב בני אדם חפצים בהם. אוהב ימים לראות טוב היינו הצלחת הנפש בדרך שבארנו למעלה. וביאר על ראשון ראשון נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה בזה תקנה חיי העה"ז בשב ואל תעשה. סור מרע ועשה טוב בזה תקנה גם השלמות הנפשי בקום ועשה. לכך לא מסיק תלמודא ש"ת אתגרה בשינה כו' שהרי הרוכל כבר הבין מקרא זה שהוא מדבר בחיי העה"ב הנקנין בקום ועשה שהרי הזכיר בלשונו למזבן דהיינו דבר הניתן מחירו והוא מעשה התורה והמצוה ורמז בחפיצות החיים והטוב שכל זה יושג לאדם מצד המילה. הקנין הנפשי שעליו אמר ועשה טוב נקנה מצד המילה בהמולו מערלת לבבו ואזניו ופיו פתוח לדבר בחכמה ותורה. הקנין הגופני מצד היותו נימול מערלת הפה ואינו מדבר לשון הרע אשר על זה אמרו גדולה המילה שהיא דוחה הנגעים זהו שהיה רוכל זה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי ר"ל היו בהם אנשי לשון הרע הסמוכות לפרשת מצורע שטהרתו צפרים שעושה מעשה פטיט והיה מכריז חיש קל מהרה שיהיו זריזים וזהירים במצות המילה ואז יהיו ניצולים מן הנגעים לכך אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב חיים טוב בגימטריא מילה כי מצד המילה יזכו לטוב ולחיים וכן מצינו שהמילה נקראת טוב שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא וארז"ל שנולד מהול וחיים שנאמר ואומר לך בדמיך חיי: ג גדולה מילה שלא נקרא אברהם תמים כו' ערלת האוזן: עמוד טו מאמר תנז במילה המליכו הקב"ה על רמ"ח איברים

אמר רמי בר אבא כתיב אברם וכתי' אברהם בתחילה המליכו הקב"ה לאברם על רמ"ג איברים כמנין אברם ולבסוף על רמ"ח איברים ואלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. פירש"י לפי שאזניו ועיניו אינן ברשותו שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה ע"כ לשון רש"י בפרק ד' נדרים

הלא זה הדבר אשר כת בר' יונה בשערי תשובה שלו שהאוזן הוא האבר הנכבד יותר מכל האיברים כמאמר שלמה ע"ה שנא' מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. רצה בזה אעפ"י שמאור העינים הוא אבר נכבד מאד עד שארז"ל שהסומא חשוב כמת מ"מ האוזן נכבד ממנו זהו אומרו שמועה טובה תדשן עצם ושמועה זו ביארו לאלתר מה שמועה שמע אוזן שומעת תוכחת חיים וגו' ורז"ל קיימו וקבלו עליהם ענין זה להנחה אמיתית במ"ש שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כולו אשר להערה זו ראוי לומר שנקרא אברהם תמים כשהשליטו גם על אזניו שישמעו בקול מוסר לבלתי היות מאותן שעליהם נאמר ומוכיח לרשע מומו

הקדמת ענין זה מבואר מעצמו שתועלת האוזן גדול מתועלת כל האיברים כי כל האיברים לא יקבלו התועלת מזולתם כ"א מה שמצאו בכח שכלם ופעולתם זולת האוזן מקבל התועלת גם ממה שישמע מזולתו וא"כ הוא כולל שלימותו ושלימות זולתו כאחד ובלי ספק שטובים השנים מן האחד כל שכן רבים ועוד שאם לא ישמע מהיכן ילמד הדיבור והחכמה וסתם חרש הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר וזה אין צריך ביאור יותר שזולת השמיעה האדם נמשל כבהמות נדמה לפיכך באו כל האזהרות שבתורה על השמיעה כמו והיה אם שמוע תשמעו וכן רבים וזהו ענין נעשה ונשמע שבמתן תורה וכתיב הנה שמוע מזבח טוב ולפי שיש ראייה גשמית וראייה שכלית לבבית ויש שמיעה גשמית ושמיעה שכלית דהיינו הבנת הענין וקבלתו ע"כ אמרו שבמילה זו השליטו הקב"ה על ב' עינים ר"ל על שני מיני ראיות הגשמית והשכלית. ועל שתי אזנים היינו ב' מיני שמיעות כאמור. ועל ראש הגויה שלא ישתמש באבר ההוא כי אם לקיום המין. זה"ש אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם וגם בא לרבות גם הראייה השכלית והשמיעה השכלית כי כלם מתת אלהים המה לכך הזכיר שמיעה וראייה בלשון יחיד לפי שבגשמית הוא מדבר וע"ד שאמרו הקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו' וראייה ושמיעה וכו' לכך נאמר גם שניהם דהיינו רוח ונשמה וסתם ראייה ושמיעה. תנח ויתד תהיה לך על אזנך יכוף אליה שלו לתוכו או יניח אצבעו לתוכו ובמסכת כתובות דרש בר קפרא מאי דכתיב ויתד תהי' לך על אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו לתוכו ותנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כלה קשה ואליה שלה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה שלה לתוכו. והכל הולך לדרך אחד ונרמז בדברי החכמים האלו שהמילה היא סבה להמול ערלת האוזן ולהשליטו על אזניו שלא ישמע דבר שאינו הגון זה"ש ויתד תהיה לך על אזנך אין יתד אלא המילה היא יתד שהכל תלוי בה ובעבורה ברא הקב"ה שמים וארץ וקיום כל הגוף תלוי בה זה"ש שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו רמז למילת האבר ההוא שמצינו בכמה מקומות שדברו חז"ל לשון נקייה וקראוהו אצבע כמו לא כל האצבעות שוות וזולת זה בכמה מקומות זה"ש יניח אצבעו לתוכו ר"ל יזכור ענין המיל' או יכוף אליה שלה לתוכו האליה הוא הסוף ורמז שישמיע לאזניו מה תהא בסופו ובסיבה זו לא יטה אזנו לשמוע דבר שאינו הגון או ירמוז למילה שבאבר ההוא בדרך שנתבאר או יאמר יניח אצבעו לתוכו רמז לג' עיקרים שהניח בעל העקרים אשר בהם תלויה דת תורתינו. א אמונת החידוש. ב אמונת תורה מן השמים. ג אמונת ההשגחה לשכר ועונש ושלשתן נרמזו באצבע החידוש שנאמר כי אראה שמיך מעשה