עוללות אפרים רצח

מעשה פטיט כציפורים אלו כי הצרעת מכפר עליו לכך נאמר בפרשת מצורע ה' פעמים זאת תורת הצרעת באיזו לשון שיונח כנגד ה' פעמים זאת תורת הנאמרי' בפר' צו בענין הקרבנו' וע"ד שארז"ל כל העוסק בתור' עולה או מנחה וכן כולם אז הוא כאלו הקריבום כך התורה מכפרת על לשון הרע כמ"ש רז"ל מאי תקנתיה של מספר לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנ' מרפא לשון עץ חיים לכך נאמר ה' פעמים זאת תורת במצורע כי כשעוסק בה' חומשי תורה יכופר לו עון הלשון וכשאינו עוסק בתורה אז הוא נלקה בצרעת לפי שלשון הרע תלתא קטיל ע"כ ילקה בצרעת החשוב כמת אך על כל פנים הצרעת מכפר על חטא הדיבור כמו שהקרבנות מכפרין על חטא המעשה והמילה נמשלה לקרבן לכך גם היא דוחה את הנגעים משני צדדים או מצד שבהמולו מערלת הפה אינו בא לידי לשון הרע או מצד אם כבר סיפר לשון הרע אז המילה מגינה עליו כמ"ש מרפא לשון עץ חיים וכבר אמרנו שחיים היינו המילה שנאמר בדמיך חיי. תנה ה' פעמים זאת תורת במצורע ושלש פעמים הא במסורת לכך נאמר בצרעת ה' פעמים זאת תורת רמז שהתורה והמילה הם רפואת הלשון והם נרמזו בשתי תיבות אלו זאת תורת התורה כמשמעה במלת תורת והמילה במלת זאת כמו שאמר זאת בריתי אשר תשמרו ושניהם באו במספר חמשה התורה ה' חומשי תורה המילה היא משלמת ה' אברים באדם כמו שמצינו במסכת נדרים והיה שמך אברהם אמר רמי בר חמא בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף המליכו על רמ"ח איברים אלו הן ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה ושני חמישיות אלו מכפרין על חטא הלשון שנכלל במספר חמשה כמו שכתב הבעל עקידה פרשת מצורע שהדבור נחלק לחמשה חלקים והם מצוה בו ונזהר ממנו ונמאס ואהוב ומותר עיין שם בדברי הרב שכתבם בשם הרמב"ם נמצא אתה אומר להצעה זו שכנגד הדיבור שנכלל במספר חמשה מצינו שלשה דברים המכפרים עליו וכלם נכללו במספר חמשה התורה כדאמרן. המילה ג"כ כדאמרן הצרעת מצינו חמשה מיני נגעים ואלו הן נגעי העור והראש והזקן והבגד והבית ובעקידה פ' תזריע חלקם לחמשה סוגי' בענין אחר וזהו א צרעת הבתים. ב הבגדים. ג הראש. ד העור. ה טומאת הנידה והזבה. בין כך ובין כך הנגעים באו במספר ה' זהו שמצינו במסורת שלשה פעמים ה"א. א הא לכם זרע. ב הא דרכך בראש. ג הא כדי די פרזלא. א מה שהצרעת מכפר והוא דרך נקמה ותשלומין זהו שאמר הא דרכך בראש ר"ל כאשר עשה כן יעשה לו וע"ד שארז"ל הוא הבדיל בין איש לרעהו לפיכך בדד ישב. ב המילה מכפרת זהו שאמ' הא לכם זרע כי המילה היא במקום שהאדם מזריע זרע כמ"ש מנין למילה שהיא באותו מקום נאמרה ערלה באלנות ונאמרה ערלה כאן מה להלן מקום שעושה פירות אף כאן מקום שעושה פירות. ג התורה זהו שאמר הא כדי די פרזלא כי התורה נמשלה לברזל כדאיתא במסכת תענית אמר רבי חמא בר חנינא מ"ד ברזל בברזל יחד וגו' לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד חבירו אף שני ת"ח מחדדין זה לזה בהלכה וכמו שדרשו רז"ל בפרק קמא דתענית על פסוק אם קהה הברזל כו'. זה"ש הא כדי די פרזלא לכך נאמר זאת תורת המצורע בשלשה תיבות אלה רמז שלשתן. זאת המילה. תורת כמשמעו המצורע כמשמעו כי ג' אלו הם מכפרים על הלשון הרע. ובהצעה זו יתבאר לנו ענין הכרזת הרוכל. תנו מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי הרבה שינוים בשתי הכרזות אלו אך ורק כשנדקדק בדבריו ממה שמצינו שינוי לשון בהכרזת הרוכל מבהכרזת רבי אלכסנדרי במס' עבודת גלולים גרסינן שם וז"ל מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי כניפו ליה כ"ע ואתו לגביה א"ל הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. ושמא תאמ' הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואתגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה כו' עכ"ל ויש לדקדק בכמה שינויים שנמצאו בשני מיני הכרזות אלו. א למה נאמר כאן מאן בעי חיי ב' פעמים. ואצל הרוכל לא נאמר רק פעם א'. ב למה אמר כאן מאן בעי חיי ולהלן הוא אומר מאן בעי למזבן חיי אבל לא בחנם: ג למה אמרו שם כולם פה אחד הב לן חיי ומן הרוכל לא קנו מאומה כ"א רבי ינאי לבדו. ד למה לא הבין ר' ינאי פשוטו של פסוק זה מהכרז' ר' אלכסנדרי עד שבא רוכל זה. ה למה מסיק שמא תאמר אלך ואתגרה בשינה כו' למה לא מסיק קושיא זו בהכרזת הרוכל. ו למה לא הבין ר' ינאי פסוק זה כי מהנראה שפשוט הוא אפי' לדרדקי דבי רב כ"ש לאיש קדוש כמוהו ע"כ לבי אומר וגומר שרוכל זה הבין מקרא זה שחיים הנזכרים כאן הם חיי הע"הב והיה קשה לרבי ינאי להבין מה שנאמר מי האיש החפץ חיים הרי הוא מדבר בלשון נסתר ואח"כ נאמר בלשון נוכח נצור לשונך מרע וזה לא הבין עד שבא רוכל זה והכריז כו' ודרך ההכרזה שהמכריז אינו מדבר בלשון נוכח מתחילה כי אם סתם הוא מכריז לכל מי שחוצה לבא ולקנות וכשבאים הקונים אז הוא מדבר עמהם בנוכח ולפי שנאמר מקרא זה בלשון נוכח ונסתר א"כ על כרחו הוא מדבר בחיי העה"ב בהיות שהוא מהידוע כי ההבדל שבין קנייני העה"ז ובין קנייני העה"ב הוא דומה ממש לשני סוחרים הבאים לעיר אחד מוכר לחם במקום הרעב ואחד מוכר אבנים טובות ויקרות שאין הכל מרגישים בתועלתם זה שמוכר הלחם אינו צריך לחזר על הבריות ולהכריז מי הרוצה ליקח לחם אדרבה הבריות מחזירין אחריו להיות שהתועלת ההוא מוחש ומורגש לשעתו ואין יכולין לעמוד זולתו אמנם המוכר אבנים טובות שאין תועלתם מוחש ואין הבריות מרגישין ההעדר הוא צריך לחזור על הבריות ולהכיר ברבים תועלת האבני יקר ההם וזהו בעצם ההבדל שבין צרכי העה"ז