עוללות אפרים רצא

תמא אותם ואת פנחס מי שהתחיל במצוה הוא יגמור

מטות כתיב במלחמת מדין וישלח אותם משה וגו'. אותם ואת פנחס וגומר במדרש תנחומ' למה שלח לפנחס אמר מי שהתחיל במצוה חייב לגומרה הוא השיב את חמתי הוא יגמור מצותי

ויש לדקדק למה עבר משה על דברי השי"ת הלא הקב"ה אמר לו נקום נקמת המדינים וגומר משמע שיעשה בעצמו ואף אם נאמר שלוחו של אדם כמותו מ"מ הלא כבר מצינו במלחמת עמלק שנ' וידי משה כבדים פי' רש"י בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו ואם כן כאן שמינה גם כן אחר תחתיו למה לא מצינו לו שום עונש ואין לומר לפי שנתגדל במדין וכמשל שמשלו רבותינו זכרונם לברכה בירא דשתית מינה מיא לא תשדי בה קלא דא"כ למה לא צוה לו הקב"ה בעצמו שלא ילך הוא מטעם הזה וקושיא זו אי אפשר להולמו בדרך פשט אם לא בשנאמר שנקמה זו במדין היתה על הזנות שהזנו את ישראל וגרמו משיכת הערלה והעדר המילה ומצינו שגם משה חטא במצות המילה שהרי כשנתרשל במילת אלעזר בנו באו אף וחימה לבולעו כו' ואם כן איך יבא הוא ליקח נקמה מן החוטאים במילה והרי יאמרו לו טול קורה כו' ואעפ"כ צוה לו הקב"ה לילך הוא בעצמו כי כבר מחל לו הקב"ה אותו עון. ומשה לרוב ענוה שבו היה בוש על כל פנים לילך בעצמו ואמר אע"פ שהקב"ה התיר לי מ"מ ראוי לי לחוש לאותו חטא והיה בוש כמו שמצינו באהרן שהיה בוש לקרב לגבי מזבח שלא יזכר לו עון העגל אע"פ שכבר נמחל לו אותו עון כמו שפרש"י פרשת שמיני לפיכך צוה לפנחס שהוא התחיל ליקח נקמת המילה והוא יגמור ויכול להיות שזה כוונת רז"ל בירא דשתית מינה מיא כלומר שגם משה חטא במילה ושתה כוס התרעלה בערלת בנו ממים זדונים היצה"ר לא תשדי ביה קלא ליקח נקמה מחוטאים אחר אשר גם הוא שתה בכוס זה כמותם וק"ל גם נוכל לומר שנקמה זו במדין היתה בעבור הזנות כנודע לפיכך היה מונע משה מלילך בעצמו שלא יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך לפיכך היה בוש מלילך אע"פ שצוה לו הקב"ה דרך היתר וזהו שאמרו ולא נפקד ממנו איש ודרשו רז"ל לעבירה וזה לפי שדבר זה תלוי בנקמת המילה והורו שהם מקושטים ע"ד קשוט עצמך וק"ל: תמב יצאו ביד רמה רמז למילה

מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' רמז שנגאלו בזכות דם פסח ודם מילה

כי דם פסח רמז באמרו ממחרת הפסח יצאו ולמה לו להזכיר הפסח הל"ל בט"ו יצאו אלא לומר שיצאו למחרתו של יום חמשה עשר בזכות הפסח שהקריבו בלילה ודם מילה באומרו יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים לומר אע"פ שמלו בלילה ההיא והמילה מתשת כחו של אדם וכן הדרך שנאמר ענה בדרך כחי וגו' ואעפ"כ יצאו ביד רמה בחיל ובכח רמז לדבר במה שאמר רמה לעיני כל מצרים סוף תיבות מילה לומר אדרבה שהמילה גרמה להם ההתרוממות ושרמה קרנם בה' לעיני כל מצרים שראו המצרים ולא היה בהם כח למחות בישראל לכך סמך לומר ומצרים מקברים וגו' לומר שאלו פירשו למיתה וישראל פירשו לחיים כי במילה נאמר ואומר לך בדמיך חיי: תמג מול סוף שנים במסורת

דברים מול סוף פי' בעל הטורים מול שנים במסורת חד הכא ואידך מול את בני ישראל שנית רמו למה שארז"ל אין מוהלים בקנה הגדל בסוף כו'

וקשה על פירושו שהוראת הלשון משמע איפכא מול סוף שימול בקנה הגדל בסוף ע"כ נראה לפרש מסורה זו שבאה לרמוז שמכלל תוכחותיו של משה רמז להם לישראל שעונותיהם הטו אלה שהיו כל מ' שנה נזופין לשכינה עד שבסיבה זו לא מלו במדבר לפי שלא נשבה להם רוח צפונית כדאיתא במסכת יבמות פרק הערל אמר רבה בר יצחק אמר רב לא נתנה פריעה לאברהם שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית ודלמא הנך דלא מהול כלל שנאמר כי מולים היו העם היוצאים וכל העם הילודים וגו' א"כ מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולאקושי סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת כו' ובמדבר מ"ט לא מהול אב"א משום חולשא דאורחא ואיבעית אימא משום דלא נשיב להם רוח צפונית כו' משום דנזופין היו כו'. והתוספות מפרשים שם בגמרא שבמדבר מלו ישראל אמנם בלא פריעה דהיינו סוף מילה וע"י יהושע נתקיימה גם סוף המילה והביאו שם התוספות ראייה על זה מפרקי רבי אליעזר וא"כ להצעה זו מצינו שמשום שנזופין היו במדבר על כן לא יכלו לקיים סוף המילה עד ימות יהושע. זהו שהוכיחם משה לאמר שעונותיהם גרמו להם להיות נזופין ושלא קיימו מול סוף ר"ל סוף המילה ואמר להם דרך תוכחה מול סוף היה לכם לקיים גם סוף המילה אם לא מצד שהייתם נזופים כאמור זהו שהביא בעל המסורת מול שנית כו' בימי יהושע נאמר מול את בני ישראל שנית לתקן תוכחת משה שאמ' לישראל מול סוף וק"ל. ואם נאמר שסוף הוא לשון ים ראה להוכיחם שלא זכרו גודל מעלת המילה שבעבורה נקרע להם הים ואעפ"כ מעלו במילה זה"ש וימרו על ים וגו' וק"ל: תמד אתה החלות וגומר רמז למילה

ואתחנן אתה החלות להראות וגו' ארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל שנאמר אתה החלות וגו':