עוללות אפרים רפד

או נוכל לומר ששני אמירות שבתחתונים רמז למילה ולתורה כד"א אמרות ה' אמרות טהורות וגו' הרי שהזכיר שני אמירות וע"ד ארז"ל עד שהראה לו באצבע כו' וכמו שיתבאר בפרשת בהעלותך במאמר תל"ה ששם נרמז תיקון החומר והצורה בשתי אמירות אלו זה"ש אמור ואמרת בתחתונים אבל העליונים מצד שאינן בעלי חומר אינן צריכין לתיקונו וק"ל: תכט ועשיתם את חקותי רמז למילה

בהר כתיב בסוף פרש' השמיט' ועשיתם את חקותי רמז למילה שנקראת חק ע"ד וחק בשארו שם רמו שתכלית המילה הוא אחר מספר שבעה בדרך שבארנו בפרשת משפטים ע"ש

ועוד שהשמיטה והמילה טעם אחד להם כי כמו שהמילה תכליתה למעט החומר והתאוה הבאה מרתיחת הדמים המותרים כך השמיטה הוראה על מיעוט התאות כי כל השביעיות נבחרו להעיר אוזן אנשים תכלית הצלחתם שישובו אל לבם שכל ימות העה"ז לא נבחרו כ"א לישא בהם במשא דבר ה' וכל העסק זולתו בעסקים הזמניים הוא שוא והבל וריק ותוהו כי לא במותו יקח הכל ולא יוכל להשתמש בכל קנינו אשר קנה ואשר בנה כ"א ז' עשיריות שנים קצב ימי שנותיו שבעים שנה ובסוף העשירית השביעי הכל שוין ברכושו ואז הכל הפקר לזולתו וכל כלי חמדה אשר אצר באוצרות תהומות יכסימו ואשר מאנה ידו לנגוע בהם והם ענבי נזיריך אשר הנזרת והפרשת לעצמך והיתה עיניך צרה ורעה בהם מלהראותם נגד השמש אשר הסתרת ביום המעשה אפילו לבניך הנה כאשר קרבה סוף שנת השבע הכל הפקר כי על הערה זו באו כמה שביתות אחר מספר שבעה בשבת בראשית והשמיטה והיובל והכל כדי להעיר אוזן אנשים על שביתת עסקיו בעה"ז אחר מספר שבע וכי למחיה שלחו האלהים לארץ מאפילה זו לקנות בו סמא דחיי נצחי לנפשו העלובה ולהוסיף על תבואת שלימת הצלחתה בזה ובבא וזה המעט אשר הקרה ה' לפניו בידו מן הטובות הזמניות לא נתנו לו כ"א לאכלה ולא לסחורה וזה ממש דוגמת המשל שזכרנו בשם העקידה בח"א מחבור זה במאמר יו"ד בשליח אחד שנתנו לו מעות לצורך שליחתו והוא הוציאו בסחורות כו' וזה"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו רז"ל לאכלה ולא לסחורה רמז שיסתפק במוכרחות כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו ולא שיעשה סחורה לצבור כעפר שאר וכחול ימים בכסף ובזהב רק שישבור לשם ה' בזכרו שענבי נזיריו לא יבצור כי יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע ולא ינהג בהם מנהג בעל הבית כ"א לך ולעבדך וגו' הכל שוין בו וזהו בעצם טעם מכירת הבית לחמשים שנה רמז שאין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם נ' שנה משנת עשרים והלאה שהוא מתחיל לרדוף אחרי קניני הזמן ומטעם זה נקראו חמשים שנה עולם כי הם ימות עולם של כל אדם משנת עשרים והלאה זה"ש והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי ר"ל גרים בעה"ז כמ"ש גר אנכי בארץ ומלת תושב לעה"ב וזהו סוד קריאת דרור אחר חמשים שנה כי הוא זמן שחרור הנפשות כמ"ש במתים חפשי וגומר וכמ"ש יחד אסירים שאננו כן תארו המחקרים הנפש בצאתה מן הגוף כמלך יוצא מבית האסורים וזה"ש ושבתם איש אל אחוזתו כי אז ישוב החומר אל העפר כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ואז הגוף והנפש שהיו שותפין בעה"ז עושין מחיצה ביניהם וענין זה הנפלא רמזו רז"ל בג' מסכתות של סדר נזיקין בבא קמא ובבא מציעא ובבא בתרא בהיות שהם מדברים בעסק משא ומתן שבין האנשים המקבצים ממון וחשוקיהם כסף לסחורה ולא לאכלה ובפתיחת ג' מסכתות אלו באו רז"ל לדבר ברמז להעיר אוזן אנשים על ימי חלדם הנחלקים לשלשה זמנים והם ימי העלייה שהוא שכל האדם בבא קמא ועל הרוב בזמן ההוא החומר המורכב מארבע יסודות גובר לפיכך התחלת המסכתא ארבע אבות נזיקין כי בתחילת ימי חלדו מתגברים עליו ד' יסודות והם מזיקי השכל כנודע. אמנם בימי העמידה אז הכח השכלי והחומרי שוין בדרך שנתבאר בחג הפסח במאמר מ"ה וזהו טעם התחלת מסכת בבא מציעא שנים אוחזים בטלית כו'. ובימי הירידה אז כח השכלי גובר בראותו כי קרוב הוא לשערי מות וזהו טעם התחלת מסכת בבא בתרא השותפין שרצו לעשות מחיצה כי בזמן ההוא המות יפריד בין החומר והצורה ואז הם רוצים לחלוק ביניהם והוא זמן השבת כל מורכב לשרשו בסוד אומרו בשנת היובל תשבו איש אל אחזתו וגו' והמשכיל יבין. תל כי לי בני ישראל עבדי' שטרי קוד' וזהו בעצם טעם השמיטה שנ' מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו וגו' כי בנוהג שבעולם מי שיש לו עליו הרבה חובות והוא חייב גם כן אל המלך אז המלך יוכל לומר אני קודם לגבות חובי כך הוא הענין בזמן שקרוב יום ה' שהאדם חייב ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים לאחר מלאת לו מספר שבעה שנים בעשיריות אז לא יתכן לב"ו לתבוע חובו זה"ש כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם פירש"י שטרי קודם והוא מבואר על פי דרכינו גם נרמז בכאן תשובה על התובעים בפה שכר מצותם בעה"ז בחושבם שיש להם חוב על השם ית' והאמת אינו כן שכל המצות שהאדם עושה בעה"ז בכולם אין בהם די השיב להקב"ה ככל תגמולותיו אשר גמל עליו השי"ת מיום הולדו עד אשר מעולם שטרו של הקב"ה קודם והמשכיל יבין לפיכך באה המילה בשמיני להורות שאין האדם נימול מערלת לבבו עד מלאת לו מספר שבעה והוא מבואר: כתיב בפרשה אחד מאחיו יגאלנו או דודו וגו' הזכיר חמשה גואלים בענין רמז שבזכות ה' דברים ישראל נגאלים בדרך שבארנו יפה בחג הפסח מאמר ס"ב. ולפי דרכינו נוכל לומר שמה שנאמר או משאר בשרו רמז למילה שהיא מבשרו ממש ובזכותה יזכו לגאולה כמו שבארנו פעמים רבות: