עוללות אפרים רפג

חקותי תשמרו רמז למילה שנקראת חוק כמו שאומרים וחק בשארו שם וזה"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ע"ד שנאמר ואומר לך בדמיך חיי: תכו ענין הקדוש' והערלה מקו' שעושה פירות

קדושים תחיו פרש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה ר"ל כי המילה היא אות ברית קודש והיא מצלת מן העריות כנודע

כתיב ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו אמר ר' נתן מניין למילה שהיא באותו מקום נאמרה כאן ערלה ונאמרה ערלה באילנות מה להלן מקום שעושה פירות אף כאן מקום שעושה פירות רצו בזה שהמילה היא מקום שעושה פירות ממש כי היא סיבת השובע ודבר זה אנו למדין מיוסף שתבע המילה מן המצריים בשנת רעבון לפי שחשב שבהסרת חרפת הערלה כד"א כי חרפה לתת בנותינו לאיש אשר לו ערלה יוסר חרפת הרעב כד"א ולא תקחו עוד חרפת הרעב בגוים ומטעם זה אומרים בברכת המזון ועל בריתך שחתמת בבשרינו וכן מטעם זה מזכירין התורה ואומרים ועל תורתך שלמדתנו ע"ד אם אין תורה אין קמח ודבר זה יתבאר עוד על דרך ארז"ל זכר בא לעולם ככרו עמו זכר זה כר עיין במאמר תע"ד. זה"ש מה להלן מקום שעושה פירות שהרי בזכות קיום מצות הערלה שבאילנות ישראל זוכין לפירות שנאמר להוסיף לכם על תבואתו ופרש"י שהמצות הזאת שתשמרו תהיה לכם להוסיף לכם תבואתו כי בשכרה אני מברך לכם פירות האילן אף המילה מקום שעושה פירות כי בזכותה יתברכו שני מיני פירות. א הבנים שכר פרי הבטן מתברך בזכות המילה כמו שבארנו יפה בפ' לך לך. ב סתם פרי הארץ מן הטעם שבארנו או בזכות תיקון המקום העשוי לפריה ורביה יתוקן הרעב ויתברכו הפירות והנטיעות מדה כנגד מדה וק"ל: תכז אמור רמז למילה שנתנה באמירה

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. במדרש רבה משל לכהן וישראל שנכפו ומסר להם רופא קמיע מומחה והיה מצוה לישראל ומניח את הכהן א"ל אותו כהן אדונינו רופא לא שנינו מסרת כא' למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי א"ל זה ישראל הוא ודרכו לילך לבית הקברות לכך אני מצוה אותו ומניח אותך כך העליונים מתוך שאין היצר הרע ביניהם די להם באמירה אחת שנאמר ומאמר קדישין שאלת אבל התחתונים מתוך שהיצר הרע מצוי ביניהם הלואי בשתי אמירות יעמדו הה"ד ואמרת ע"כ: תכח ב' קדושות רמז לשבת ומילה

ובמקום אחר דרשו מדרש כזה על שני קדושו' שנזכרו בתחתונים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים ובעליונים לא נזכרה כי אם קדושה אחת שנ' ומאמר קדישין שאלתא לפי שהתחתונים היצה"ר מצוי ביניהם כו' ונראה ששני מדרשים אלו כוונה אחת להם וזה מהמבואר שכל פועל ה' למעניהו ותכלית כל הנמצאים הוא הנמצא המשכיל המשיג ויודע מציאת השי"ת וזה הוא המלאך הרוחני ואחריו כל ישרי לב במין האנושי אשר נתן ה' חכמה בהמה להבין ולהשכיל. ומציאותיו ית' תושג בקום ועשה או בשב ואל תעשה בקום ועשה הם המצות המעשיות שבתורה הנעשים בפועל ממש אשר מתוכם ישיג המשכיל כפי מה שתעלה מצודת שכלו בהשגתו ית' כי זה הוא התכלית הנרצה מכל המצוה בשב ואל תעשה הם המצות השמיעות ובכללם עיון החכמה והתורה הצריכה למנוחת הגוף ועמל הנפש כי מטעם זה נתנה התורה ביום השבת יום מנוחה שהגופות פנוין ממלאכה ועוסקין בתורה בדרך שנתבאר יפה בדרשות של יום השבת במאמר רס"ז. וזהו בעצם ההבדל שבין העליונים לתחתונים שהעליונים משיגים מציאות השי"ת מצד העיון והמנוחה לבד שאין היצה"ר מצוי ביניהם השטוף בקברות התאוה על כן אינן צריכין למצות המעשיות הבאים לבטל כח היצה"ר ולעמוד כנגדו במעשה ובפעולה ממש אבל התחתונים העוברים בעמק עכור מצד שהיצה"ר המצוי ביניהם מבלבל דעתם ושכלם עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמ' הצובאות פתח אהל שערי בינה וחכמה ומצד זה הם צריכים להשלמת השגתם שני מיני סיבות אלו דהיינו המצות המעשיות המבטלים כח יצרם ומצות השמעיות לכנס בהיכל החקירה והדרישה ולשני מיני השגות אלו מסר ה' לעמו שני מצות באמירה והם השבת והמילה ושניהם דרך להשגת מציאותו ית' השבת ניתן באמירה שנ' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' ששת ימים תעשה מלאכה כו' והשבת מופת על חידוש העולם והחידוש מופת על מציאת מחדשו. המילה נתנה באמירה כדאיתא במדרש בפסוק שש אנכי על אמרתיך. והיא דרך וסיבה להשגת מציאות השי"ת כמו שלמדו מפסוק ומבשרי אחזה אלוה וכמו שבארנו דבר זה באר היטב בפרשת וירא ושני מצות אלו אחת בפועל ואחת בשביתה כי המילה היא ראש לכל המצות הנעשים בקום ועשה והשבת ראש לכל המצות שהם בלא תעשה ושניהם נרמזו באמירה כאמור ושניהם נקראו קדושה המילה נקראת אות ברית קודש כמ"ש ובשר קודש יעברו מעליך ובשבת נאמר כי קודש היא לכם. וזה"ש במדרש שהעליונים מצד שאין היצה"ר מצוי ביניהם על כן די להם באמירה ובקדושה אחת להביאם לידי השגה וזה במנוחה ושביתה לבד דהיינו ביטול הפעולות הגופניות מצד שאינם בעלי גוף על כן שכלם זך ונקי מלרדוף ולהשיג. אבל התחתונים מצד שדרכם לילך בקברות התאוה והם סיבה לאדם שיובל לקברות קודם זמנו והם העוברים בעמק עכור ע"כ הם צריכין לשני אמירות לשתי קדושות והיינו השבת והמילה כי המילה היא תיקון החומר והשבת תיקון הנפש בסוד נשמה יתירה שבו ושניהם מביאים לידי השגה כאמור.