עוללות אפרים רסה

אם הפירוש תקון המדות א"כ מהיכן יתקן את הקטן אם מן הפה שלא ידבר לשון הרע לא יוכל לדבר הרי עדיין קטן ואינו יכול לדבר טובה או רעה ואיך יתקן ערלת הפה. ואם מן האוזן שלא ישמיע לאזנו דברים בטלים הרי עדיין אינו יכול לשמוע ולהבין שום דבר כשהוא בן שמונה ואם מן הלב הלא עדיין אינו יכול לחשוב שום מחשבה אלא ודאי אין הפירוש תקון המדות אלא חיתוך ממש ומאחר שלא פירש שום ערלה א"כ בוודאי לכולם נתכוין ועל כרחך אתה צ"ל שיש איזו חיתוך באיזו ערלה מן ד' ערלות אלו שהחיתוך ההוא יספיק לו לתקן כל ד' ערלות אלו גם כי יזקין אינו מועיל לו ויחפש אברהם בשכלו ולא מצא כי אם חיתוך ראש הגויה כי בחיתוך האוזן או הפה אין שום סברא וטעם לומר שחיתוך זה שנעשה בילדותו יועיל לו לימי הזקנה בתיקון נפשו אך בחיתוך ראש הגויה יתוקנו כולם. כי בתקון הראש יתוקנו כל החלקים התלוין בדבר הראשיי לפי שכל עורקי הגוף שופכים לאבר זה ותיקונו הוא תיקון כללי שמתפשט לכל חלקי הגוף ומטעם זה הוא נקרא ראש הגויה. וכבר אמרנו שהמילה סיבה למעט רתיחת הדמים המסבבים רתיחת המיית רגשת התאות ומטעם זה אמרו הקדמונים שכח התאוה משכנו בכבד לפי שכולו דם. שצא יצר תינוק ואשה תהי' שמאל דוחה וזה"ש יצר תינוק ואשה תהי' שמאל דוחה וימין מקרבת ר"ל הלב השכלי המונח בצד ימין דוחה כל התאות מצד הרגשו שאין להם תכלית. אמנם הכבד שבצד ימין מקרבת אותם וכן ארז"ל כל מה שאסרה לנו התורה התירה לנו כנגדו אסרה הדם והתירה הכבד כו' רצה בזה אסרה הדם לפי שרתיחת הדמים המותריים מחזיקים התאוה על דרך אבר מחזיק אבר כמו שאמר כי תאוה נפשך וכתיב כי הדם הוא הנפש וכדי שלא לדחות התאוה מכל וכל התירה לנו כבד המחזיק התאוה כאמור ולעומת זה בהמולו מערלת לבבו הוא מרחיק התאוות המותריות עד אשר לבו רחב וזך לעיין במושכלות אשר מזה הצד ראוי לומר ששקולה המילה כנגד כל המצות והמספר יוכיח כמבואר למעלה כי הלב הוא יתד שהכל תלוי בו כדאיתא בפרקי אבות רבי אלעזר אומר לב טוב ומסיק רואה אני את דברי רבי אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם כו' א"כ הלב שקול כנגד כל המצות והמדות וכן אמר שלמה מכל משמר נצור לבך וגו' כי הוא צריך שמירה ביותר וכן התורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד אותיות לב כי הוא הפותח והסוגר. ואחר הצעה זו ראיתי להסמיך למאמר זה רמז למילה מן התורה מכל פרשה ופרשה מן בראשית עד וזאת הברכה המתחילין ומסיימין באותיות לב ועל פי ארז"ל שהמילה שקולה כנגד כל התורה כי לגודל מעלתה אין לך פרשה בתורה שלא נזכר בה גודל מעלת המילה הן בפירוש הן ברמז וזה החלי בשם ה' להתחיל מבראשית להגיד כח מעשי ה' לעם ה' אלה למען יחזיקו בה לעולם: שצב סמך מיל' לבראשי' בשלשה מקומות

בראשית ברא אלהים דורשי רשו' אמרו שמלת בראשית אותיות אש ברית רמו לתורה שנמשלה לאש ולמילה שנקראת ברית אשר בעבורה ברא הקב"ה שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגומר

בגמרא מצינו פעם אחד נדרש מקרא זה על התורה ופעם א' דרשוהו על המילה ונוכל לומר שתרווייהו איתנהו ביה שאם היה מדבר במילה לבד א"כ מהו שאמר יומם ולילה הלא אין זמנה בלילה שנאמר וביום השמיני ימול אלא שהוא מדבר בתורה שנא' בה ובתורתו יהגה יומם ולילה ואם מדבר בתורה לבד למה אמר בריתי הרי נאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה אם כן ההוגה יומם ולילה בתורה התורה נקראת על שמו וה"ל ג"כ למימר בריתו אלא שגם במילה הוא מדבר כד"א זאת בריתי אשר תשמרו כי המילה היא חלק גבוה שאדם מפריש מעשר לשם ה' כי ראש הגויה הוא אחד מעשרה שליטים שבעיר קטנה והוא נחשב כקרבן הבא לשם ה' לכך נאמר בריתי ועוד שאמר חקות שמים וארץ כי המילה נקראת חק וכמו שאנו אומרים וחק בשארו שם ובזכות חק המילה שמתי חקות שמים וארץ ושמים וארץ הוא בעצם תיקון החומר והשכל כי החומר מן הארץ מוצאו והשכל מן השמים והתורה יש בה אש שחורה על גבי אש לבנה דהיינו הנגלה והנסתר הנגלה תיקון החומר והנסתר תיקון השכל וכן המילה יש מילה פנימית וחיצונית כנגד תיקון החומר והשכל כמבואר למעלה במאמר ש"ץ ע"ש. זה"ש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ועוד שהיא באה ראשונה לאדם בהיותו במעי אמו שמלמדין אותו שם כל התורה כולה ובשביל המילה שהיא מצוה ראשונה לאברהם ומצוה הבאה לכל אדם ראשונה בצאתו לאויר העולם בשביל ראשיות אלו ברא הקב"ה שמים וארץ ובפרקי אבות דר' נתן אדם הראשון נברא מהול שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ויש לדקדק מאי משמע האי בצלמו שנברא מהול ונ"ל ע"ד שנאמר בצלמנו כדמותינו פי' רש"י להבין ולהשכיל והוא הצורה הפנימית וכבר אמרנו שמילה חיצונית זו היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב כשימול ערלת לבו אז יהיו חדרי לבו רחבים והמה פתוחות להבין ולהשכיל כד"א ולבי ראה הרבה חכמה ובהפך זה בסרחונו של אדם כאשר טח לבו מהבין ארז"ל אדם הראשון משוך בערלתו היה שנאמר והמה כאדם עברו ברית. ונראה לפרש ע"ד ארז"ל אדם נצטוה על ז' מצות וחד מהם גילוי עריות ואסמכוה לפסוק ויצו ה' על האדם לאמר ואין לאמר אלא גילוי עריות שנאמ' לאמר הן ישלח איש אשתו ומדרש זה תמוה מה ענין לאמר לג"ע. אלא לפי שהמילה שנתנה באמירה שנאמר שש אנכי על אמרתיך באה למעט המשגל ע"כ אמרו לאמר זו ג"ע ר"ל שלא יחטא במילה שנתנה באמירה ואז לא יבא לידי ג"ע.