עוללות אפרים כה

דאבא אמר וודאי ניימי ע' שנין חזא לחמריה דילדה רמכי רמכי אזל לביתיה כו' (תענית כ"ג)

אמת נכון הדבר שהפתאים ישנים תרדימת הזמן כל המשך ימי שנותיהם שהם שבעים שנה בהיותם נבוכים בדעה נפסדת לעשות חיל לצורך בניהם או קרוביהם כההוא גברא שאמר כי היכא דשתלי לי אבהתי אשתול אנא נמי לבני ונמצא שהוא גונז לצורך אחרים והוא עצמו נשאר ערום מכל תורה ומצוה אין לך פתיות גדול מזה

הקדמת ענין זה אנו למדין ממה שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת בניו לא ידע ואת אחיו לא הכיר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ופסוק זה הוא לימוד נפלא לשרידים שומרי אמרות ה' אמרות טהורות ונוצרי בריתו שיהיה כל ישעם וחפצם בתורת ה' יומם ולילה ולא יטרידם בקשת המותרות טו ביטל טענת הפתאים העורכים לאחרים חילם מתוך המקראות כי הכיתות הרודפים. אחר המותרות יש להם טענה בדבר כי לפעמים יש להם קרובים עניים המוטלים עליהם או אב ואם זקנים באים בימים או שהם מאספים ממון רב להנחילו לבניהם אחריהם ובסיבה זו הם טרודים כל ימיהם לאסוף ולכנוס לצורך אחרים וכדי לבטל מהם טענה פחותה זו נאמר לשבט לוי אשר מהם יצאו הכהנים והלוים שומרי משמרת משכן ה' ומהם תצא תורה לרבים האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כי טענה ראשונה שטוענין שהם צריכים הון רב לכיבוד אב ואם שקר בימינם שהרי העוסק בתלמוד תורה פטור מכיבוד אב ואם כדאיתא פ"ק דמגילה שכל י"ד שנה שהיה יעקב נטמן בבית המדרש של שם ועבר לא נענש עליהם על שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם לפיכך צריך להיות דומה בעיניו כאלו אין לו אב ואם לעשות בעבורם. ואת בניו לא הכיר כדאיתא מסכתא עירובין פרק עושין פסין מ"ד שחורות כעורב רבא אמר במי אתה מוצא התורה במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי מאי אעביד להוא אמר לה איכא קורמי באגמי פי' ירקות ומזה אנו למדין שהוא צריך להיות כעורב הזה שאינו מכיר בניו ומכ"ש שגם את אחיו לא ידע ונמצא אתה אומר שכך היא דרכה של תורה שיהיה כל ימיו פנוי לעסוק בה וצריך לדמות בנפשו כאלו לא ראה אב ואם מעולם וכאלו גם בן ואח אין לו וישליך יהבם על ה' אשר כלכל ופרנס אותו מעודו הוא ישלח מלאכו גם לפניהם ויזמין לכל א' די מחסורו אשר יחסר לו באופן שיעשה כל אדם לצורך עצמו לביתו הנצחי ולא יצטרך להוציא זמנו בעבור אחרים ככל החזיון הזה הראה ה' לאברהם שנאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' וכן דרז"ל על אברהם בפסוק שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך וגו' וכלל הדברים שמאהבת ה' ואהבת תורתו ישגה באהבתה תמיד ויהיה דומה לו כאלו הוא גר בארץ באופן שאינו צריך לעשות בשביל זולתו כאב ואם ויחר קרוביו או מכיריו ועל כזה התפאר דוד לאמר גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך ובחג השבועות במאמר קל"ו יתבאר פסוק זה ביאור נפלא ונפש אשר אלה לו בודאי עמלה לו ולא לאחרים. אמנם אשר במזימות זו חשבו לעשות לצורך אחרים כבן ובת קרוב או רחוק והוא בעצמו נשאר ריקם מכל טוב ההצלחות האמתיות המה הפתאים הישנים תרדימת הזמן ועליהם נאמר זרמתם שינה וגו' וסמיך ליה ימי שנותינו בהם ע' שנה וגו' ויאמר שאפילו זה הזמן הקצר הם ישנים בו תרדימת הזמן במה שהם גונזים לאחרים ומאומה לא ישאו בעמלם מאוצר זה המהלך על כנפי רוח ועל כזה נא' במשלי שלמה פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי הורה בדבריו אלה הוראה גלויה ועצומה במראה ולא בחידות שאלו בני האדם ההולכים חשכים ואין נוגה להם מצד שנותנים כיסם לנכרי ועוזבין לאחרים חילם הם הם בעצם הפתאים הישנים תרדימת הזמן זה"ש ושנותיך לאכזרי כי מה שהיית ישן תרדימת הזמן ולא אמרת בלבבך מתי אעשה גם אנכי לביתי הנצחי הכל היה לך בסיבת היותך טרוד לאסוף לאחרים ובעבורה חסת על ממונך והיית מחסר נפשך מטובה לקמץ לאחרים אמנם יבאו אחרים יורשיך אשר לא עמלו בו ויפזרו כי מי שלא עמל בדבר הרס ולא חמל כי לא יחמול ולא יכסה את אשר חמלת וא"כ נתת שנותיך תרדימת הזמן לאכזרי זה שישלט בכל עמלך וכן נאמר הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו הם דלתי החכמה כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום ודלתי החכמה תמיד סובבים על צירם ומכריזין באזנו קול רנה וישועה לאמר פתחו שערי המושכלות ויבא בם גוי צדיק שומר אמונים והעצל על מטתו לא קם ולא זע ותמיד הוא ישן תרדימת הזמן כל ע' שנותיו הקצובים לכל חי והרי הוא דומה לחולם חלום אשר בהקיצו והנה ריקה נפשו כנודע ואחר הצעה זו יהיה מפולש לפנינו ביאור המאמר שהתחלנו בו כי יש לשאול בו אחרי שבדרך הטבע הוא מן הנמנע שיהיה האדם ישן ע' שנין אע"פ שבדרך הנס הוא אפשרי מ"מ למה תנא כזאת מלפניו ית' לשנות הטבע ללא צורך ולהנחתינו יתבאר המאמר בדרך נמרץ ע"פ הצעה קטנה זו וזה תוארה כי מהידוע שכל אדם יש לפניו שני מיני בנינים או בנין ביתו בעה"ז ככסף וזהב ויתר הצרכים או בנין ביתו לעה"ב התורה ומצוה ובנין האחד הוא חורבן וסתירת השני כמבואר בספר עקרים מאמר ששי פרק ח' וכמ"ש עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו או עם שרים זהב להם וגומר נמצא שהזהב ובנינו נקרא חורבה כי הוא חורבן בית עולמו וכן בהפך ארז"ל מיום שחרב ב"ה נגזרה גזרה על בתיהם של צדיקים ליחרב שנאמר אם לא בתים רבים לשמה יהיו והקב"ה רוצה להחזירם לישובם שנאמר ופדויי ה' ישובון כו' וזה שלא יהיה זוכין לב' שולחנות בשעת החורבן כי בזמן היותם מתעסקים