עוללות אפרים רלח

כהות בקשת ובכהן כשעולה לדוכן ובנשיא כשעולה לגדולה בהיות שאצל שלש אלה יש מקום להרהר ולומר על הקשת שנא' בו וראיתיה לזכור ברית עולם וכי הקב"ה צריך לדבר המזכיר וכן בכהן כי לפעמים יהיה הכהן מן השפלים ובזוי עם וכי על ידו תחול הברכה וכן בנשיא שלפעמים יעלה לגדולה אף הבלתי ראוי ואם ת"ל שהוא מן הראוים לפעמים שלא יזכו לגדולה הראוים לה יותר ממנו בכל אלו יש מקום להסתכל ולהרהר אמנם המהרהר בם ודאי עין שכלו כהה כי בקשת בודאי הוא טועה אשר במזימו' זו חשב כי הקב"ה הנותן הקשת בענן וא"כ הוא זוכר בריתו קודם שיראה בקשת אלא ודאי יש בו סוד רחוק מהשגתינו. וכן המהרהר בכהן וכי לא ידע שנאמר ושמו את שמי וגומר ואני אברכם א"כ הקב"ה המברך ולא הכהן וכן בנשיא העולה לגדולה המהרהר בו עין שכלו כהה כי הכל תלוי בסייעתא דשמיא או במזל כמו שאמרו הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה כו' והדרך הנכון הוא שהנסמך יכוון את עצמו לשתהיה סמיכה עזר וסעד אליו לשיוכל להתמיד בתורה ויוליד על ידה תולדותיהן של צדיקים מ"ט ואלה תולדות נח נח לשמים ולבריות עם שם טוב שיקנה בכתר זה ועם מ"ח מעלו' שמנו רז"ל בפ' שנו חכמים שהתורה נקנית בהם ועם יפת הדרת תואר זיו קלסתר פניו כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו אך מאוד יהיה נזהר שלא יבקשנה לשם יוהרא וילמוד זה ממלכו של עולם שסו מלך בשר ודם מקדים שמו תחלה ע"ד שארז"ל במדרש וענותך תרבני מלך בשר ודם מקדים שמו תחלה ואח"כ מעשיו אבל הקב"ה אינו כן מקדים תחלה מעשיו ואח"כ שמו שנאמר בראשית ברא אלהים וכבר בארנו בחבורינו הגדול רבבות אפרים ביאור רחב על התורה שהנרצה לרז"ל במאמר זה שנלמוד דרך הענוה מאת ה' שהקדים מעשיו ואח"כ שמו. בהיות שתחילת המחשבה סוף המעשה בשר ודם לפי שתכלית כל מעשיהם הוא למען ספר שמם על כן הם מקדימים שמם בכל סיפור דבריהם וכתביהם אמנם הקב"ה הקדים מעשיו כו' כדי שנלמד ממנו דרך הענוה שהמעשה יהיה אצלינו קודם במחשבה וסוף הכבוד לבא מעצמו ולא שיקדים השם לעשותו עיקר ככל אשר אנחנו עושים בדורות הללו שרוב הנסמכים כוונתם להתגדל עטרה. וראיתי לצרף הסמיכה למשרז"ל שרוי בלא תורה כי רובם נסמכים ביום חתונתם ומעתה נחזור לדבר מענין הזיווג אשר אנחנו בביאורו וה' הרחמן יראנו נפלאות מתורתו ויורנו הדרך האמת ונלכה באורחותיו מעתה ועד עולם אכי"ר: ה' שרוי בלא חומה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף עמוד ט שסז אני חומה זו תורה

בתלמוד אני חומה אמר ר' יוחנן חומה זו תור' ושדי כמגדלות אלו ת"ח רבא אמר אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשו' אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך לבית אביה להגיד שבחה ע"כ פרק האשה דפסחים כבר הזכרנו במה שאמרו שרוי בלא חומה היינו מן מקרי המערכה הבאים מבחוץ וע"ד שארז"ל שמונ' כמנודין לשמים וחד מהם מי שהוא בלי אשה כו' והמנודה לשמים בודאי נעזב למקרי המערכה האמנם נוכל לפרש מהות חומה זו גם על הלוחמים, שמבפנים על פי המאמר שהתחלנו בו בעזרת השם

אם האשה כלי זיינה עליה להציל את בעלה מן שני הלוחמים הסובבים לעיר קטנה זו הרי היא לו כחומה נשגבה עד אשר יהיה שלום בעצמיו מן הלוחמים האלו א"כ יפה אמרו אני חומה זו תורה כו' הייתי בעיניו כמוצאת שלום ככלה זו כו' כי מצד הכלה יהיה שלום בעצמיו מן הלוחמים הפנימים ויהיה מוקף חומה ואחר כך ישב באיתן קשתו לא נסוג אחור מראש פרעות אויב

הקדמת ענין זה מהמבואר שכל אדם יש לו שני מיני מונעים המעכבים אותו מלילך נוכח ה' דרכו והם כורים אל האדם שחת להפילו ואינו ניצול מהם כי אם בשלש אלה והם התורה והמצוה והאשה בדרך שיתבאר וזה"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וגומר וסמוך ליה אני חומה כו' ודבר זה יתבאר על דרך שמצינו במסכת חולין מאמר תמוה ומבהיל זר מעשיהו להבינו כפשוטו ואינו אומר אלא דורשני שסח רבי פנחס הוה אזיל לפדיון שבוים והוא שמסיק שם רבי פנחס הוה אזיל לפדיון שבוים פגע ביה בגינאי נהרא א"ל חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אינך עושה ואני ודאי עושה א"ל אם לא תחלוק לי גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם מיד חלק ליה. הוה בהדיה ההוא גברא דהוה דרי חיטא לפסחא א"ל חלוק נמי להאי דבמצוה קעסק חלק ליה. הוה בהדיה ההוא טייע דלווה בהדייהו אמר חלוק נמי להאי דלא לימא כך עושין לבני לויה חלק ליה. וכפי הנראה שאם המאמר כפשוטו למה הוצרך לחלק המים ג' פעמים ללא צורך היה די אם היה אומר להם שימתינו מלשוב לאיתנם עד שיעברו שלשתן. ועוד איך אמר אם לא תחלוק לי גוזרני עליך כו' אם כל כך היה בו כח לגזור שלא יעברו בו מים כך היה בו כח לגזור שיתחלקו ועוד למה הזכיר שם הנהר ע"כ נראה לפרש מאמר זה על הדר' שהזכרנו וזה שכל אדם שלם אשר נוכח ה' דרכו יש לו מונעים הפוגעים בו. א התאוות שהחומר מתאוה להם עומדים כנגדו מנעוריו ומעכבים על ידו משילך בדרך התורה והמצוה. ב היצר הרע שבאדם בו ישתתף האדם לשאר בהמות וחיתו ארץ ואינו מתאוה כי אם לדברים שיגיע מהם