עוללות אפרים רל

בפרשת המזבח עניינים גלוים המורים על עצם גדר הענוה הוא שנאמר מזבח אדמה תעשה לי ופרש"י שיבנהו סמוך לאדמה. ולא במקום גבוה וכל זה רמז נפלא לגדר הענוה נמוכי הרוח או לפירוש השני שפירשו שצריך למלאותו אדמה ועל דרך שמצינו שהגדולים מכניעין את עצמן עד עפר כאברהם שנאמר ואנכי עפר ואפר וכמו שכתוב והארץ לעולם עומדת ופירש"י אלו הצדיקים המכניעים עצמם עד לארץ לכן צוה הקב"ה למלאות תוכו אדמה כי כל עצמות תוכו ופנימיות כוונתו להביא לידי הענוה כאמור ואמר אם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה אינו דין שיניף המקצר על המאריך כי החרב כשמו כן הוא מחריב ומקצר ימים והוא דרך גאות כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעם וגומר והענוה מארכת ימים כמ"ש ולהחיות לב נדכאים וכתיב עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים לפיכך לא תניף עליו ברזל ואמר ולא תעלה במעלות על מזבחי כאן חתם כל הענין לומר שתכלית כל המעשים הנזכרים הוא שלא תעלה במעלות גדולות ונפלאות ממך ואמר על מזבחי כמו חונים על הים או על כמו בשביל מזבח זה שאתה רואה שאני בוחר בשפלות כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי פירש"י שהוא במקום שהענוה מצויה כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח וגומר לכך נאמר ולא תעלה במעלות ר"ל במעלות שאינם ראוים לך אשר לא תגלה ערותך עליו כי העולה לגדולה או למעלה שאינו ראוי לה לסוף תגלה ערותו וחרפתו בקהל רב ששואלין אותו ואין בו או יאמר אשר לא תגלה ערותך עליו ע"ד שארז"ל כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב בפרשת עריות כי את כל התועבות האל לכך נאמר לא תעלה במעלות דרך גאוה אשר לא תגלה ערותך ר"ל שבעלייה זו תהיה דומה כאלו באת על כל עריות וק"ל לכך סמך לפרשה זו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם היינו שכל החקים האלו והמשפטים תציע בפניהם למען אשר ידעו שהקב"ה מואס בגאוה ובוחר בענוה שמו מה הראשונים מסיני כו' זהו שפירש"י מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ר"ל שאלו ואלו אנו למדין מהר סיני שהיה הנמוך שבהרים ובחר בו הקב"ה ליתן התורה עליו יותר מבכל ההרים הגבוהים וכל זה הוא הערה ולימוד על שהקב"ה בוחר בענוה והוא המקום הראשון בתורה כאמור. שמז וסמך ידו על ראש העולה המקום השני הוא שנאמר וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו וכתיב לפני ה' וסמך פירש"י אין סמיכה בבמה כפרה זו לא ידעתי מה ענינה לכאן הלא אין התחלה לכפרה אלא עד אחר זריקה והקטרה ומה זה שאמר לכפר עליו שבא לרמוז על סמיכה אחרת שהיא באה בדמיון סמיכת יד על הקרבן ופירש בעקידה שמצינו ענין הסמיכה בשלש דרכים האחד הוא להאציל הסומך לתתו שלימות וגדולה אל הנסמך ובנין אב לזה המין הוא מה שנאמר ויהושע מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו השני הוא בהפך זה להעביר דופי ושמצה מן סומך ולתתו על הנסמך כמו וסמך אהרן על ראש השעיר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ונשא השעיר עונותם וגומר השלישי הוא לענין ממוצע בין שנים אלו והוא להתנצלות הסומך לאמר שאין לו עון במעשה ההוא כענין וסמכו כל השומעים ידיהם על ראשו ורגמהו וגו' ופי' שם הרב שכל ג' בחינות אלו נמצאו בקרבן זה והאריך בדברו כמנהגו וכמו כן לבבי ידמה לומר עם היות שפרשה זו אינה יוצאת מידי פשוטה מ"מ נוכל לומר שבה בא הרמז לסמיכת החכמים שתהיה דוגמת סמיכות הקרבן מצד שהסמוכים הם דוגמת הקרבן מצד שהם אשמת העם וכפרתם וכמ"ש ואשימם בראשיכם פירש"י שאשמת העם תלויה בראשיהם וכמ"ש רז"ל שמיתת הצדיקים מכפרת כקרבן וא"כ ראוי שתהיה סמיכה זו דוגמת סמיכות הקרבן וכפי הנראה שכל ג' בחינות אלו נמצאו בו הבחינה הראשונה סמיכה למעלה לכבוד ולתפארת וכבוד והדר תעטרהו הוא כפשוטו וראייה מיהושע כאמור הבחינה השנייה ליתן שמץ ודופי על הנסמך כבר אמרנו שאשמת העם תלויה בראשיהם וחכמי הדור לפעמים בלי עון ירוצון מן העולם לפי שהם קרבן אשמת העם כאמור הבחינה השלישית היא להתנצלות כו' זה מבואר שאם נשיא יחטא הוא בעונו ימות וכל העדה כלם נקיים כי אין בידם להשיבו מעון אמנם כשהעדה חוטאת יש כח ביד הנשיא להשיב רבים מעון לכך נאמר וסמך ידו על ראש העולה היינו על ראש זה העולה לגדולה. ונרצה לו לכפר עליו שלפום ריהטא לא יחפוץ האיש ולא יתרצה לקבל עליו הרבנות כי כבר אמרו אוי לרבנות שמקברת בעליה. לכך אמר ונרצה לו שלסוף תהיה הסמיכה מרוצה לו לקבלה לכפר עליו לפי שהיא מכפרת עליו והוא ממש דוגמת רבי זירא שהיה מיטמר מלסמכיה לפי ששמע מאמר רבי אלעזר שאמר לעולם הוי קבל וקיים אך לסוף כאשר שמע הא דאמר ר"א אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עונותיו אמצי ליה נפשיה. שמח לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה זה"ש ונרצה לו לכפר עליו שיתרצו לקבל עליו כדי לכפר עליו וזהו שפירש רש"י לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה רצה בזה שהסמיכה תהיה לפני ה' היינו במקום שכינת השי"ת כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח יתמוך כבוד וזה"ש אין סמיכה בבמה שאין תכליתה להביאו לידי גסות וזהו בבמה כמ"ש במסכת סוטה אמר עולא כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו בנה במה שנא' חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב אל תקרי במה אלא במה וכן במה הוא לשון גבוהה כמ"ש ומנחליאל במות וכן מצינו בפרקי אבות במ"ח מעלות נקנית התורה ואחת מהם בענוה נמצא שבחסרון הענוה לא נשארו כ"א מ"ז כמנין במה שעולה לחשבון מ"ז. והבמה היא הפכו של המזבח כי המזבח תכליתו להביא לידי ענוה כאמור