עוללות אפרים כא

להשיב אמרים אמת לשולחיו בכן דברו אתו משפטים וישימוהו בשאול תחתית מקום אשר אסירי המלך אסורים שמה. והנמשל מבואר מעצמו שזה האדם אשר שלחו ה' לעה"ז למחיה שלחו ה' הנה לעשות חיל בתורה ומצוה כי זה הוא כל האדם כמאמר שלמה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ר"ל כי לבעבור זה לבד שלחו ה' לארץ מאפליה זו ועסק זה יהיה בידו עיקר ואז ידע להשיב לשולחיו דבר כמ"ש להשיב אמרים אמת לשולחיך וגו' וזה מה שהזמין הקב"ה ביד האדם מן הטובות הזמניות נתן להם לאכלה ולא לסחורה וזה סוד שמיטת שנת השבע להיות כמזכיר את האדם קצב ימי חלדו שבעים שנה נמצא שמשנת עשרים והלאה שהוא מתחיל לרדוף אחר קניני הזמן נשארו אצלו חמשים שנה וזהו סוד אומרו והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי יאמר שאין לכם מכירה בארץ כ"א לעולמו של יובל כי אין האדם יכול להחזיק בשלו יותר מקצב סך שנים כאלו שנקראו עולם קטן כי הם עולמו של כל אדם משנת עשרים והלאה והשנה ההיא קודש לה' והכל הפקר כי יד כל אדם שוה בממונו כי לא במותו יקח ושדהו לא יזרע עוד וענבי נזיריו שמאנה נפשו לנגוע בה והיתה עינו רעה בשלו ולסוף הכל הפקר זהו טעם השמיטה לזכור העשירית השביעי כל ימי חלדו כי לא ידע האדם את עתו למתי קרבה שנת השבע ובסיבה זו יהיה כל ימיו מוכן לשום לדרך פעמיו יא מפני מה נברא האדם בערב שבת כו': זה שאמרו רז"ל מפני מה נברא האדם בערב שבת כדי שיכנס למצוה מיד רצה בזה לפי שהעולם הזה דומה לער' שבת כמו שאמרו מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת ולפיכך ברא הקב"ה את האדם בע"ש לגלות את אזניו שאפילו מיום הולדו אינו בטוח שמא יום המחרת הוא יום שכולו שבת אצלו וכ"ש הימים הבאים אחר יום הולדו שהמשכיל צריך לספק בכל יום שמא יום המחרת הוא סוף ימי חלדו ובסיבה זו אם תבא מצוה לידו יעשנה היום ואל ידחה אותה ליום המחרת כי יכול להיות שהיום הוא כאן ומחר בקבר וזה שאמרו כדי שיכנס למצוה מיד שהערה זו ילמוד האדם מתחילת יצירתו שאם תבא מצוה לידו באיזו זמן אזי יעשה אותה מיד ותיכף ואל ידחה ליום המחרת כמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום וכן ארז"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם רצו בזה שאם יבא מצוה ליד האדם אזי יעשנה היום ולא יאחרה ליום המחרת כי לא ידע מה יולד יום ומכל ההערות האלו יבינו המשכילים כי למחיה שלחם האלהים הנה ולהיות חוטף המצות יום יום כמו שאמר שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב כמו השלל שמדרכו לחוטפו פן יקדימנו אחר ופתאום איננו כי לקח אותו אחר כך המצות צריך אדם לחטוף ולעשות בזריזות כי פתאום איננו כי לקח אותו אלהים ועבר זמנו ובטל קרבנו אך זה המעט אשר הזמין ה' בידו די מחסורו להביא טרף לביתו נתנו ה' ולא שיעשה בו סחורה כל ימיו עד אשר יוציא כל הזמן לבטלה כמו שעשה השליח הסכל ההוא וישכח עיקר השליחות בעבורו וסוד זה. גילו לנו רבותינו ז"ל במה שדרשו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דווקא לאכלה ולא לסחורה והוא בדרך שנתבאר שהשמיטה באה כנגד סוף ימי חלדו והאדם מסופק בכל יום שמא זה הוא היום אשר אמר ה' קום ולך לך אל המקום אשר באת משם לפיכך הזריזים שומרים השליחות ההוא ועושים השליחות עיקר ופרנסתם טפל לא כן הפתאים שמחליפים השיטה ועושין העיקר טפל והסחורה עיקר ויקרה להם כמקרה הכסיל שכאשר יטבע ספינתו שהוא רמז ליום המות ישאר קרח מכאן ומכאן ונמצא להנחה זו ששליחות האדם לעולם הזה דומה מכל צד לשליחות המרגלים אשר שלחם משה לרגל את הארץ מה טיבה ומה יופיה אם היא ארץ מוכנת לקנות בה החיים הנצחיים מצד היותה אוירא דמחכים כי הארץ ההיא היא ארץ אשר לא במסכנות יאכל בה לחם פירש בעקידה שלא היתה הכוונה בארץ הקדושה לעשות בו חיל ועושר יותר מכדי הצורך ההכרחי זולת שלא במסכנות יאכל בה לחם כי יהיה להם שמה די מחסורם אך לא יותר מכדי צרכם דומה ממש לאומרו לאכלה ולא לסחורה. ששה תנאים שנזכרו בארץ ורמז להם משה בשליחתו בששה תנאים שאמר בשליחתו שנאמר וראיתם את הארץ מה היא וגומר תנאי האחד החזק הוא הרפה. ב היש בה עץ אם אין. ג הטובה היא אם רעה. ד הבמחנים אם במבצרים. ה השמנה היא אם רזה. ו המעט הוא אם רב. וכבר הרחבנו הסיפור בהצעה שכל פעולה ומעשה צריכה לששה תנאים אשר עליהם בא הרמז במאמרו של מונבז כי בהם ולא בזולתם נבדלו הפעולות השכליות מן הפעולות הגופניות ורמזם משה בששה תנאים אלו כנגד מאמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת זה"ש החזק הוא הרפה כנגד מאמר אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות זה שאמר הטובה היא אם רעה כי הממון נקרא רע שנאמר עושר שמור לבעליו לרעתו והגניזה לצורך הנפשות נקרא טוב בהחלט לעולם שכלו טוב כמו שאמר וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל הבדילו לצדיקים לעתיד לבא: כנגד מאמר אבותי גנזו לעוה"ז ואני גנזתי לעוה"ב זה שאמר הבמחנים אם במבצרים שהעוה"ז דומה לערי הפרזות שאינן מוקפים חומה ויד כל אדם שוה בו כטוב כחוטא והעוה"ב דומה לערי המבצר שאין דרים שמה כי אם הקרואים והתושבים וה' יהיה להם לחומת אש סביבם. כנגד מאמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי זה"ש השמנה היא אם רזה כי הגונז לאחרים ומחסר נפשו מטובה משמן בשרו ירזה והגונז לעצמו שמינה לחמו ויהיה לו לבדו ולא לזרים אתו כנגד מאמר אבותי גנזו למטה ואני למעלה היינו דבר שעולה מעלה מעלה והולך ורב זהו שאמר המעט הוא אם רב דבר המתמעט והולך או