עוללות אפרים רד

למדו אסתר מן התורה מנין כו' כמו שיתבאר בסמוך ואחרי שנרמזה אסתר בפסוקים אלו הרי הוא מתנבא על ימי הפורים לפיכך נאמר כי לא תשכח מפי זרעו שימי הפורים לא יהיו נשכחים לעולם לפי שהם רושם ועדות על השירה הזאת שקבלוה ישראל מאהבה כמ"ש וענתה השירה הזאת לפניו לעד ובבחינה זו יהיו ימי הפורים כמו שמים וארץ שהעיד משה בישראל לפי שהם עדים קיימים לעולם כך ימי הפורים הם אות ועדות על ביטול המודעא. שג ארז"ל שפורים ויום הכפורים אינן נבטלים וזהו שמצינו במדרש משלי בפסוק טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה כל המועדים בטילים לים וימי הפורים אינן בטלים שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם וכתיב שם א"ר אף יום כפור אינו בטל לעולם שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם ויש להתבונן במדרש זה מה ענין ימי הפורים ליום כיפור זה עם שנראו הפכיים שזה יום עינוי וזה יום משתה ושמחה שד מר בריה דרבינ' יתיב בתעניתא כולה שתא לבר מעצרת ופורים כו' ועוד מצינו בגמרא מר בריה דרבינא כולי שתא יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופורים ומעלי יומא דכיפורי. עצרת יום שניתנה בו תורה פורים מעיקרא להכי אתקין. מעלי יומי דכיפורי דתנא ר' חייא מדפתי כו' וכל המאמרים אלו דרך אחד להם שיום מתן תורה ויום כפור וימי הפורים כולם נקראו יום מתן תורה עצרת כפשוטו. יום כפור כמו שאמרו במסכת תענית ביום חתונתו זה מתן תורה פירש"י שם יום כפור נקרא יום מתן תורה לפי שבו נתנו לוחות אחרונות ימי הפורים כדאמרן לפיכך יתיב מר בריה דרבינא כולי שתא בתעניתא לבר מג' ימים אלו עצרת יום שנתנה בו תורה פורים מעיקרא להכי אתקין ר"ל שמעיקרא לא נתקנו כי אם מטעם קבלת התורה וביטול המודעא כאמור לאפוקי עצרת שלא להכי אתקין מתחילה שהרי בתורה לא נאמר כי אם ביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו' יום כפור דתני רבי חייא כו' ומה שאמרו במדרש שימי הפורים ויום כפור לא נבטלים כו' לפי שעצרת אעפ"י שבו נתנה התורה מ"מ היה ההעדר כרוך בה משני צדדים. הא' מצד העגל שנשתברו הלוחות הראשונות. הב' מצד המודעא שתלו בה עיניהם לטעון טענת אונס ושנים אלו נתבטלו בשני זמנים אלו עון העגל נתכפר ביום כפורים ובו ירד עם לוחות אחרונות תחת הלוחות שנשתברו: וביטול המודעא היתה בימי הפורים כאמור לפיכך אמרו שיום כפור וימי הפורים לא יתבטלו כי בשני זמנים אלו נשאר רושם התורה קיים וכשם שהתורה אינה בטילה עולמית כך הימים האלו קיימים לעולם. ויש עוד בחינה בין ימי הפורים ליום כפור זה שבשניהם מצינו יום צום ויום משתה ושמחה זולת שבימי הפורים קדם הצום לימי משתה ויום כפור מוחלפת השיטה שקדם יום משתה ומאכל ליום הצום לפי שיום כפור הוא יום דין וכפרה וכשבעלי דינין עומדין בדין יהיו בעיני הדיין כרשעים כן ביום כפור זה קבל הרשעים וברשעים כך היא המדה שתחילתן שלוה וסופם יסורין והוא הקדמת יום המאכל והמשתה ליום צום והם הכיתות הצריכים לכפרה אמנם ימי הפורים שנעשו בהם כולם צדיקים מצד קבלת התורה ובביטול המודעא. ובצדיקים כך היא המדה שתחילתם יסורין וסופו שלוה וזהו סוד הקדמת הצום לימי משתה ושמחה או שיום כפור הוא כפרה על מעשי החומר וכך היא המדה אצל החומר שהעה"ז אצלו ימי משתה ושמחה והעה"ב ימי עינוי וצער וזהו סוד הקדמת יום משתה ליום צום וימי הפורים הם בהפך זה כנגד ענין הנפש והוא מבואר בהתבוננות מעט ואחר הצעה זו מבואר לפנינו המאמר שהתחלנו בו האומר המן מן התורה מניין שנאמר המן העץ וגומר ראתה התורה לרמוז במעשה הנחש לפי שארז"ל הנחש הטיל זוהמא בחוה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כו' ולפי שבמעמד הר סיני לא פסקה הזוהמה לגמרי שהרי עדיין תלו ישראל עיניהם במודעא ההיא לטעון טענת אונס לכך נאמר המן העץ לרמוז שע"י המן שיתלה על העץ תסתלק זוהמא זו מישראל מכל וכל. ויש דמיון ויחס בין מעשה הנחש למעשה המן ע"ד שאמרו במדרש ארבע פתחו באף ונאבדו באף נחש והמן כו' וכן יסד הפייט תכלית שבעים נתלה על חמשים ושמעתי פירוש תכלית ע' פסוקים שאם תמנה מאחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן תמצא מכוון ע' פסוקים עד פסוק ויתלו את המן המדבר במפלתו של המן וכן אם תמנה בפרשת בראשית מבראשית תמצא ע' פסוקים עד פסוק ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה וגו' ולא לחנם באה מפלת שניהם אחר מספר שבעים ודבר זה נראה לפרשו בד' דרכים הדרך האחד הוא לפי שכבר אמרו ד' פתחו באף ונאבדו כו' ובחיבורינו עיר גבורים פרשת וישב בארנו שזה מורה על היותם מן הקנאים כי כל קנא הוא בעל אף וחימה ותמיד הוא לו למקנא כעס וצרה בכל טובה שיראה אצל זולתו והוא כועס אמעשה השי"ת ובנין אב לכולם מה שנאמר בהמן וימלא המן על מרדכי חימה וכל קנאי עצמותיו ירקיבו לאחר פטירתו כדאיתא בפרק שואל על פסוק ורקב עצמות קנאה נמצא התחלת מפלתו אחר שבעים שנה הקצובים לכל אדם כמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה הדרך השני הוא לפי שהנחש נתכוון להעבירו מעל מצות ה' ותורתו וכן המן ביקש לבטל מישראל תורה ומצוה על כן נרמזה מפלתם לסוף שבעים מדה כנגד מדה כי עיקר עונש הרשעים לעה"ב דהיינו לסוף שבעים ימי חלדם. הדרך השלישי הוא שהנחש פתה את האדם לילך אחרי ראות עיניו וחמדות העה"ז שהנאתם נראה עין בעין משא"כ בתאות הנפש לעה"ב שעין לא ראתה זה"ש וכי תאוה הוא לעינים שתאות העה"ז נראים לעינים על כן נרמזה מפלתו סוף שבעים לפי שבא לפתות את האדם שיראה את נפשו בטובה בתוך שבעים ימי חלדו ולאחר שבעים אין חשבון בשאול אשר הוא הולך שמה וכן המן אשר