עוללות אפרים קעב

רל"ד ע"ש. והכל הולך לדרך אחד והוא רמז נכון וברור לכל משכיל לעשות כל מעשיו לשמים לשם התכלית האמיתי וזהו הגורל אשר לה' הנאמר בצום הכפורים והבאת הקרבן אל פתח אוהל מועד היינו שיפנה מחשבתו לשם השכינה הנודעת פתח אוהל מועד וירחיק הכוונות הזרות החיצוניות הפונים להבלי העולם והוא הגורל אשר לעזאזל והוא הזבח הנזבח לשעירים לשדים לא אלוה והוא עבודה לשם היצה"ר הוא השטן כנודע כי מטעם זה כינו אותו הכתובים בשם עזאזל או שעירים וזה"ש יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו ע"ד שאמרו יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום כו' אמנם צור ילדך תשי וגומר לבלתי עשות לשם ה' ויצר הרע זה הוא כחו של סמאל היורד ומסית ועולה ומסטין כנודע. ודבר זה יתבאר מתוך סמיכות שני פרשיות אלו כי באמת יש לספק ספק גדול בשניהם ויותרו בהתרה אחת וזה תארה בפרשת הקרבנות נאמר מקרא מלא שהקדוש ברוך הוא מצוה לישראל שיביאו קרבנותיהם לפתח אוהל מועד ואיך יאמר הנביא ירמיה כי לא צויתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח וגו' הלא צוה וצוה וכן פרשת הצום נאמר מקרא מלא ועיניתם את נפשותיכם וגו' וא"כ ראו ראינו כי יש לה' חפץ ורצון בעינוי הגופות ואיך יאמר הנביא ישעיה הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו בתמיה הלא ודאי כזה וכיוצא בו חפץ ה' אמנם ספיקות אלו נמצא לכל אחד תשובתו בצידו כיי בקרבנות נאמר כי לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור שמעו בקולי וגו' הרי מאמר כי אם הוא באמת היתר הספק ההוא וכן בדברי הצומות וזעקתם נאמר מיד בישעיה הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' וזה באמת היתר הספק ההוא ונמצא באמת כוונה אחת לקרבנות ולצומות. כי טעם הקרבנות ידוע שהם כלם בלתי מכוונות לעצמם כמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ב חלק ג' וכתב הרב כי הכוונה לעקור עבודת גילולים כו' ולדעתי יראה יותר נכון שכוונת הקרבן הוא להביא את האדם בכפל רסן היראה ושיהיה לו רוח נשברה כמ"ש זבחי אלהים רוח נשברה שתכלית הזבחים להביאו לידי רוח נשברה בחשבו שכל דיני הבהמה כשחיטה והפשט וניתוח וכליל לאישים בכולם היה האדם ראוי לידון בם על פשעו ומעלו אך בחמלת ה' עליו לקח תמורתו בהמה זו ובמחשבה זו בעמדו עליה ישבר רוחו בקרבו בלי ספק ואם היה לבו שבור בקרבו בלא קרבן זה בודאי לא היה שום צורך בקרבן כמ"ש לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה כי הוא יספיק להביאו לידי הכנעה ולעבודתו יתברך לכך אמר הנביא כי לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח וזה יאמר על תכלית הכוונה במצוה זו ויאמר שלא היתה הכוונה בעצם על העולה וזבח לבד מבלי שיצרף להם כוונה אחרת זה באמת לא היה ולא נברא כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו' הרצון בזה לומר שתכלית כוונת הציווי ההוא היה להביאו לידי השמיעה בקול ה' מתוך שברון לב והכנעה ואם הייתם שומעים בקול ה' לא תצטרכו לקרבנות אלו אמנם נמצא בכם חילוף זה שאתם עושים מעשה הקרבנות ואתם נשארו במעשיכם הרעים לפני ה' וזה בודאי זה אשר לא צוה והוא מנחת שוא דומה לעבודת התפלה כשהיא בלא כוונה שאין לה' חפץ בה כעבד המכבד לרבו ע"י אנשי ביתו והוא בעצמו הולך ומטייל בראש כל חוצות היטב חרה לרבו עליו בלי ספק כך המתפלל בלא כוונה הוא המכבד לרבון עולמים ע"י אנשי ביתו והם כלי המעשה הפה מדבר והרגלים עומדים והראש ישתחוה ולבו בל עמו כי השכל אשר משכנו בלב אין לו חלק בעבודה זו ואין האיש בביתו הלך למרחוק כי מחשבתו משוטטת ברחובות ומהרהר בדברי הבאי והוא עומד בבית הכנסת זה"ש תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה ועל זה נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וזהו יאמר על שהאדם מכבדו בשפתיו לבד דהיינו מצות אנשים מעט שבעיר קטנה כי להם יצוה לכבד ולבו רחק היינו השכל כאמור כך הוא הדרך בתפלה העומדת במקום הקרבנות וזה הוא נרצה מקרבנות אלו כשהן מובאים בית ה' בלא כוונה אמיתית זו אין לה' חפץ בהם כלל וכלל כמ"ש בענין הקרבנות בקהלת כי אין חפץ לה' בכסילים הם העושים בלתי שום כוונה וכ"ש ברשעים המביאים קרבנות ומתכוונים לכוונות חיצוניות וזרות המפגלים הקרבן זה בלי ספק פיגול הוא לא ירצה והוא הזבח הנזבח לשעירים לשם היצה"ר הנמשל לחוט השערה והוא משוך מכחו של סמאל דהיינו לשדים לא אלוה ועל דבר עולה וזבח כזה בודאי לא צוה אלהים. סוד הצומות ומה שיש בהן הטעות ודרך זה מצינו בצומות שגם המה אינן נדרשות בעצמם כי אם אל התועלת היוצא מהם וזה כי הדרך הנכון הוא בצומות וזאת לפנים בישראל כי בזמן שהיו גוזרין איזו תענית היה היום אצלם כיום השבת שאסור בכל מלאכה ולמצוא בו חפציו כי אם בחפצי שמים וביראת ה' כל היום היו בעלי הצומות מתבודדי' בכל היום ומפשפשים במעשיה' ומתחרטים על עונותם ושבים ומתודי' כל היום ודעתם פנוייה מכל מחשבת עסקי העולם הזה ולא יעסקו בעסקיהם כלל ומזה הטעם היו צמים ומתענים שלא יטרידם שום עסק גופני כמו אכילה ושתייה וזולתם עד אשר יהיו כמלאך ה' צבאות זהו הצום הנכבד ויום רצון לה' ועל צום כזה בודאי צוה ה' לא כן הרשעים הצמים ומתענים והם הולכים כל היום ההוא אחר חפציהם ולא די שלא יהרהר ויפשפש בעצם היום ההוא במעשיו אלא אפי' יוסיף חבילות עבירות ביום ההוא במשאו ומתנו והוא הולך ומטייל ברחובות ובשווקים כדי שישכח רישו ועמלו לא יזכור ובצום כזה אין חפץ לה' כלל כי אם דוגמת הצום של יום כפור שנקרא שבת שבתון ואסור בכל מיני מלאכה ומתבטל מכל שימוש גופני רק בה' הללנו כל היום וכן מצינו בישעיה שאמר למה צמנו ולא ראית וגו' וסמיך ליה