עוללות אפרים ק

שמטבעם לנבוע ולעלות תמיד או המים הנגלים שמטבעם לרדת כך מצינו גבורה בנסתר ובנגלה. הגבורה שבנסתר היא להתגבר על יצרו ואשר אלה בקרבו בוודאי עלה יעלה ממדריגה למדריגה הגבורה שבנגלה היא להכות באגרוף רשע וזה ירידה בוודאי כשמשון שבטח בגבורתו ונפל וכל זה הערה ולימוד לשום בה' מבטחו אשר לזה לבד היתה הכוונה בכל מעמד הר סיני להגביל כל המעשים האנושים כמ"ש הגבל את ההר וקדשתו וזהו שמסיק בגמרא וישב משה את דברי העם אמר רבי אליעזר זו מצות הגבלה והלא עדיין לא נצטוו בהגבלה אלא שבהגבלת המעשים ידבר כי כבר אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ובזה נשלם מאמר זה בס"ד: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע עמוד יט מאמר קלא בקדימת נעשה לנשמע יצא בת קול מי גלה רזי

בפרק רבי עקיבא במס' שבת. בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע

אם מותר האדם מן שאר הבעלי חיים אינו ניכר כ"א מפאת דיבור הלשון שהוא קולמוס הלב ויש לדבור הפנימי והחיצוני יתרון פעולה על כל האברים אז יתבאר לנו למה הקדימו נעשה לנשמע כי בזה קדמו פומייהו לאודנייהו להורות כי יתרון הפה בכל הוא: ושלמה ע"ה חתם הענין באמרו מות וחיים ביד לשון

הקדמת הענין מבואר שיתרון האדם היא הנפש המשכלת הנקראת בפי החכמים הנפש המדברת כי באמת מצד הדיבור ניכר יתרון האדם כי אלמלא הדיבור היה האדם כשאר בהמה וחיה ולא היה לו מקום לתורה ולמצוה כלל וכלל וזה אין צריך לפנים שהדיבור הוא הכלי חמדה אשר מסר ה' למין האנושי במחנה יותר על זולתו מהנמצאים כי ע"י הדיבור תגלה ותראה החכמה הצפונה בלבו כי הלשון קולמוס הלב יצא לחוץ ידבר את אשר עם לבבו כמ"ש לשוני עט סופר מהיר ואחרי אשר הצלחת האדם תלוי בלשונו א"כ היה מן הראוי שלא ישתמש בדיבורו בדברי הבאי כ"א בדברי אלהים חיים וכן אמר אחד מן החכמים אלו הייתי בהר סיני הייתי מבקש מאת הקב"ה להמציא לכל אדם ב' פיות כי לא יתכן שהכלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול כמו לאכול ולשתות בו או לדבר בדברי הבאי וכל שכן אם מדבר בלשונו דברים המזיקים כרכילות ולשון הרע עונשו גדול והדיבור אצלו כנזם זהב באף חזיר והקדמונים המשילו ענין זה למי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלך והלבישו לחמורו. קלב העוסק בתור' לשמה זוכה לדברים הרבה ולבי אומר שסוד זה נרמז בדברי ר"מ שאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו נקרא ריע כו' ויש לדקדק בדבריו אלה למה הוצרך לומר זוכה לדברים הרבה שהוא הכלל ואחר כך חזר ופרטם אחד לאחד לא היה צריך להזכיר כ"א הפרטים ועוד שאמר ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא למה שינה הלשון בפרט זה להוסיף עליו לשון ולא עוד ועוד למה הזכיר בפרק זה הברכה לאמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם ברכה זו מה טיבה לכאן לכך לבי אומר וגומר בהיות שידוע שלא נתקנה שום ברכה כי אם לאוכל דבר שנהנה ממנו שכן נקראו הברכות ברכות הנהנים אבל האוכל מאכלים רעים שאינו נהנה באכילה זו כלל בוודאי שם לא צוה ה' את הברכה. לפיכך בכל הפרקים הקודמים שהזכירו בהם בכל המעשים הנאותים אשר ועשה אותם האדם וחי בהם אף ע"פ שטובים הם בלי ספק אין בהם נפתל ועקש מ"מ יכול להיות שיעשה אותם שלא לשמה כ"א לאיזו תכלית חיצוני כמו עושר וכבוד וזולתם מן הכוונות החיצונות וא"כ בוודאי אין לו שמחה והנאה מעצם המעשה ואדרבה יש לו צער בעשייתו ועיקר הנאתו בהגעת תכליתו החצוני אשר אליו הוא נושא את נפשו והרי התורה או המעשה אצלו כקרדום ביד האומן שבשעת חתיכת העצים יש לו צער ואין לו שמחה כ"א בשעת קיבול שכרו כמ"ש ולא קרדום לאכול ממנה ואחרי שאין לו שום הנאה בעצם המעשה לפיכך אין מקום לברך עליה כמו שפירש בעקידה פרשת שמיני על ארז"ל שאין מברכין בתורה תחלה שהרצון להם בזה שאינן לומדים לשמה ואינן נהנין מן התורה גם ברוך לא יברכנו עליה. קלג לפי שאין מברכין בתורה תחלה ושמעתי אומרים כי זהו שארז"ל מפני מה תלמידי חכמים אין להם בנים בני תורה כמותם לפי שאין מברכין בתורה תחילה היינו כשמברכין את בניהם לאמר ישימך אלהים כפלוני ופלוני אין מברכין אותן תחילה שיהיו בני תורה כי אם בני עושר וכבוד ובזה יגלו מזימות לבבם שהתורה טפילה אצלם ואין להם הנאה ממנה כלל לפיכך בפ' זה המתחיל בסיפור המעלות אשר יחולו על ראש העוסק בתורה לשמה הקדים בברכה לברך על התורה כי העוסק לשמה ואינו מתכוין לשום תכלית חיצוני הוא האיש הנהנה מן התורה ושם צוה ה' את הברכה. קלד אין הברכה מצויה כי אם בסמוי מן העין וזה"ש אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין כו' רצו בזה כשהוא מתכוין להצלחות העולם הזה שהם דבר המדוד והמנוי כי לכל ההצלחות שבעה"ז יש קץ וגבול להם או