אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ח:ה

משנה מי שאחזו בולמוס (רעב חזק ביותר ובלתי נשלט. מקור המילה בולמוס ביוונית) – ויש סכנת נפשות למי שאחזו, - מאכילין אותו – אפילו ביום הכיפורים, אפילו דברים טמאים – דברים אסורים, כגון נבילות וטריפות ושרצים, אם אין שם דברים מותרים, עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה (כלב שלקה במחלת הכלבת) – ויש סכנת נפשות למי שנשכו, - אין מאכילין אותו – בכל ימות השנה, ולאו דווקא ביום הכיפורים, מחצר הכבד שלו – מיותרת הכבד של הכלב הנושך, לפי שאין משום רפואה באכילה זו, אלא שהעם נוהגים בה . רבי מתיה בן חרש (תנא בדור השלישי והרביעי) מתיר – להאכילו מחצר הכבד של הכלב, שהוא סובר שרפואה גמורה היא, לפיכך מותר להאכילו גם דבר טמא; או שהוא סובר שאפילו אינה רפואה מותר להאכילו מספק . ועוד אמר רבי מתיה בן חרש: החושש בפיו - מטילין בתוכו סם – של רפואה, בשבת, מפני שהוא ספק נפשות – ספק סכנת נפשות , וכל ספק נפשות דוחה את השבת. מי שנפלה עליו מפולת – בשבת וביום הכיפורים , ספק הוא שם ספק אינו שם – שאין ידוע האם הוא נמצא תחת המפולת או שיצא ממנה , ספק חי ספק מת – שאף אם הוא נמצא תחת המפולת, אין ידוע האם הוא עדיין חי או שכבר מת , ספק נכרי ספק ישראל – שאין ידוע האם מי שנמצא תחת המפולת הוא גוי או יהודי, - מפקחין עליו – חופרים ומחפשים אחר האדם שנפלה עליו המפולת עד שימצאו אותו . מצאוהו חי - מפקחין עליו – מטפלים בו ומשגיחים עליו , ואם מת - יניחוהו. • • •

תלמוד מי שאחזו בולמוס במשנה שנינו: "מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו". שואלים: מניין שמאכילין אותו – את מי שאחזו בולמוס, דבילה וצימוקין של תרומה – אפילו יש שם דברים אחרים של חולין ? ומשיבים: מן הדא: – מזאת (מהפסוק הזה): נאמר במלחמת דוד בעמלקי: "וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת " (שמואל א ל,יב) – דוד ואנשיו נתנו לנער מצרי שמצאו חתיכת עיגול תאנים כבושות ושני אשכולות צימוקים, ולאחר שאכל עבר ממנו בולמוס הרעב ושבה רוחו אליו. - מכאן שמאכילים דבילה וצימוקים למי שאחזו בולמוס, מפני שמיני מתיקה משיבים את רוחו של אדם רעב. וטוב יותר להאכיל אותו מיני מתיקה, מפני שמיני מתיקה משיבים את רוחו של אדם רעב באכילת כמות מועטה, מה שאין כן מזון אחר, שאינו משיב את רוחו אלא באכילת כמות מרובה, ורצוי להשיב את רוחו בזמן קצר ככל האפשר, כדי שלא יבוא לידי סכנה . תוספתא שבת ח,ל: מניין למי שאחזו בולמוס שמאכילים אותו דבילה? שנאמר: "וייתנו לו פלח דבילה" וגו' (שמואל א ל,יב). רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלן – אחימלך הכוהן בנוב נתן לדוד את לחם הפנים שסולק מן השולחן באוהל מועד כדי לתת במקומו לחם חדש (שמואל א כא,ז), ואף על פי שלחם הפנים מותר באכילה רק לכוהנים, ראה אחימלך במצבו של דוד מקרה של פיקוח נפש, כי אחזו בולמוס של רעב. לחם הפנים היה שתים עשרה חלות, וכל חלה היתה אפויה משני עשרונים (עשיריות האיפה) סולת (ויקרא כד,ה), הרי שכל החלות היו נאפות מעשרים וארבעה עשרונים . ומספרים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) מטתיה כן ואכל מה דאשכח קדמוי – הגיעו כך (אירע לו שאחזו בולמוס) ואכל את מה שמצא לפניו (אף שהיה דבר האסור באכילה) , וקרון עלוי – וקראו עליו (על רבי יוחנן את הפסוק) : "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קוהלת ז,יב) – החוכמה יכולה להציל את חיי החכמים. - חוכמתו של רבי יוחנן, שידע שמי שאחזו בולמוס מאכילים אותו אפילו דברים אסורים, הצילה את חייו ממוות ברעב . בבלי יומא פג,ב: אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאינה ואכלתי ( אין התאינים מבשילות כולן בבת אחת, ובצד שבו זורחת השמש תחילה שם הן מבשילות תחילה, ולכן רץ לחלק המזרחי של עץ התאינה ששם מצויות תאנים בשלות יותר מבחלקיו האחרים ), וקיימתי בעצמי: "החוכמה תחיה בעליה" (קוהלת ז,יב). קוהלת רבה ז [יב] א: מעשה ברבי יוחנן שאחזו בולמוס והלך לאמאוס ( חמת של טבריה ), וישב לו למזרחה של תאנה ונתרפא. אמרון ליה: הדא מנא לך? אמר לון: מן דוד, דכתיב "וייתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים ויאכל ותשוב רוחו אליו" (שמואל א ל,יב). וקרון עליה: "החוכמה תחיה בעליה" (קוהלת ז,יב). לפי הבבלי וקוהלת רבה, רבי יוחנן אכל דבילה. ולפי הירושלמי, הוא אכל דבר כל שהוא. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מאכילין אותו – את מי שאחזו בולמוס, את הכל בקל (צריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: 'את הקל הקל' ) – אם אין מאכלים מותרים להאכיל אותו וצריכים להאכיל אותו מאכלים אסורים - מקדימים להאכיל אותו מדברים שאיסורם קל יותר, שמא תשוב רוחו בכך . נבילה ותרומה – אם יש נבילה או תרומה בלבד להאכיל אותו, - מאכילין אותו מתרומה – שתרומה חמורה פחות מנבילה, מפני שתרומה אסורה רק מדברי חכמים בזמן הזה, כמוסבר להלן ; טבל ושביעית – אם יש טבל (גידולי קרקע שלא הופרשו מהם תרומה ומעשרות) או שביעית בלבד להאכיל אותו, - מאכילין אותו שביעית – מקדימים להאכיל אותו שביעית, שהרי טבל יש בו מיתה בידי שמים ושביעית הוא ב'לא תעשה' בלבד . ומציינים: חלה וערלה – אם יש חלה (התרומה שמפרישים מן העיסה או מן הלחם) או עורלה (פירות עצי הפרי בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם) בלבד להאכיל אותו, - צריכה – [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק) – הדין במקרה הזה מסופק, שהרי יש חומרה בזה שאין בזה, שחלה יש בה מיתה בידי שמים לזר האוכל אותה, מה שאין כן עורלה, ועורלה אסורה אף בהנאה, מה שאין כן חלה . כאן התחלת מקבילה בירושלמי תרומות יא,ח. אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : קשיתה קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה) לפני רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : תרומה בעון מיתה – זר האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמים , ונבילה ב'לא תעשה' – האוכל נבילה עובר ב'לא תעשה' בלבד , ואת אמר הכין?! – ואתה אומר כך?! (הרי תרומה חמורה מנבילה, ולמה אם יש נבילה או תרומה בלבד להאכיל את מי שאחזו בולמוס - מקדימים להאכיל אותו תרומה?) (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' אמר ליה: ' - אמר לו (רבי בא):) כמאן דאמר: – כמי שאומר: מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות – כשחזרו ישראל לארץ בימי עזרא קיבלו עליהם בעצמם הפרשת תרומה ומעשרות, ולכן אינם נוהגים בארץ בזמן הזה אלא מדברי חכמים ולא מן התורה, אבל נבילה היא איסור מן התורה. ולכן אם יש נבילה או תרומה בלבד להאכיל את מי שאחזו בולמוס - מקדימים להאכיל אותו תרומה . עד כאן המקבילה בירושלמי תרומות. נראה שזה (קטע זה ביומא) לקוח מתרומות, ומפני שאותה השאלה (של רבי יוסה) שייכת גם ביומא סידרו זה גם שם (ביומא) ("על הירושלמי", עמוד 34 בהערה). תוספתא יומא ד,ד: מי שאחזו בולמוס - מאכילים אותו הקל הקל. כיצד? היו לפניו טבל ושביעית - מאכילים אותו שביעית; נבילה ותרומה - מאכילים אותו תרומה. בבלי יומא פג,א: תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילים אותו הקל הקל. טבל ושביעית - מאכילים אותו שביעית. • • •

כלב שוטה במשנה שנינו: "מי שנשכו כלב שוטה - אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו". מביאים ברייתא: סימני כלב שוטה: פיו פתוח ( ה ) (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'סתום', ומגיה מחק וכתב 'פתוחה' כמו בבבלי, והוא הנכון. נראה שהלשון 'פיו סתום' הוא אשגרה מסימני ולד השרוי במעי אימו האמורים בכמה מקומות) , רירו יורד – מפיו , אזניו סרוחות (מדולדלות ונופלות כלפי מטה) , זנבו נתון בין שתי יריכותיו – בין רגליו , מהלך לצדדין – ואינו מהלך ישר , והכלבים נובחין בו. ויש אומרים: אף הוא נובח ואין קולו הולך – אין נביחתו נשמעת בשל שיתוק במיתרי הקול (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הולך', ומגיה מחק וכתב 'נשמע' כמו בבבלי, והמובן אחד הוא. הלשון 'קולו הולך' מצוי בעיקר במקורות ארץ ישראליים, והלשון 'קולו נשמע' מצוי בעיקר במקורות בבליים או במקורות שהושפעו מהם) .

ושואלים: מה עיסקיה דהדין כלב שוטה? – מה עיסקו (טיבו) של הכלב השוטה הזה? (מה גורם לכלב להיות שוטה?) ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: רוח תזזית (טירוף הדעת, שיגעון) עולה עליו – ולכן נעשה שוטה . וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אשה עושה כשפים ובודקת בו – אישה מנסה בו את כשפיה, ולכן נעשה שוטה (נקט אישה משום שלפי המצוי רוב הנשים היו עוסקות בכשפים) . בבלי יומא פג,ב: תנו רבנן: חמישה דברים ( סימנים ) נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואוזניו סרוחות, וזנבו מונח לו בין ירכותיו, ומהלך על צידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ממאי הווי? ( ממה נהיה הכלב שוטה? ) - רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו. ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. בבבלי מפורש מה אמר רב ומה אמר שמואל, מה שאין כן בירושלמי. ומספרים: גרמני עבדיה דרבי יודן נשייא – גרמני (על שם מוצאו) עבדו של רבי יודן הנשיא (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) נשכו כלב שוטה והאכילו (בהבאת הירושלמי ב"ספר האשכול" וברי"ץ גיאת: 'והאכילוהו') – את העבד, מחצר כבד שלו – מיותרת הכבד של הכלב הנושך , ולא נתרפא מימיו – מכאן שהכבד אינו מועיל לריפוי מחלת הכלבת שלקה בה אדם שנשכו כלב שוטה . אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה (נשאר בחיים) – שאדם שננשך על ידי כלב נגוע בכלבת אינו ניתן לריפוי (כך היה בזמנם) , ואל יאמר לך אדם שעקצו (דקר אותו) חוורבר (חברבר - מין לטאה מנומרת וארסית / נחש ארסי) וחיה, ואל יאמר לך אדם שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה – רק מי שבעטה בו פרדה לבנה אינו חי (משפט זה מובא בירושלמי ברכות ח,ה. כאן הזכירו כלב שוטה תחילה משום שדיברו כאן בכלב שוטה, ובברכות הזכירו חברבר תחילה משום שדיברו שם בחברבר) . • • •

ספק נפשות דוחה את השבת במשנה שנינו: "וכל ספק נפשות דוחה את השבת". שואלים: מניין שספק נפשות דוחה את השבת? – מאיפה למדים הלכה זו? ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : נאמר בעניין שמירת השבת: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות לא,יג) - מיעוט – המילה "אך" באה למעט (להוציא מן הכלל), שאין עליכם חובה לשמור את כל השבתות. ומכאן למדים שבשבת שיש בה ספק סכנת נפשות מחללים את השבת . ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: אמרה תורה: חלל עליו – על מי שהוא בספק סכנת נפשות, שבת – להצילו מן הסכנה , והוא יושב ומשמר שבתות הרבה – בעתיד, כיוון שיינצל. - במכילתא דרבי ישמעאל ובבבלי (ראה להלן) למדו דבר זה ממה שאמרה התורה: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם" (שמות לא,טז) - אתם חייבים לשמור את השבת כך שתהיו יכולים לעשות ולקיים את השבת גם בעתיד, אבל לא שתדחה השבת פיקוח נפש ועל ידי כך לא תהיו יכולים לעשות את השבת בעתיד. ומכאן למדים שבשבת שיש בה ספק סכנת נפשות מחללים את השבת, שהרי על ידי שמחללים שבת זו על מי שהוא בסכנה, יהיה יכול לעשות הרבה שבתות בעתיד . מסתבר שברוב המקומות המונח 'אית דבעי מימר' מציע מסורות אמוראיות, מכיוון שהוא מציע חלופות לדעות אמוראיות או סתמיות, אולם כאן הוא מציע דעה שהיא תנאית ביסודה. השווה מכילתא דרבי ישמעאל "כי תישא" מסכתא דשבתא פרשה א ( ראה להלן ). המסורת שהוצעה על ידי המונח כאן מובאת כחלופה לדעה המיוחסת לרבי אבהו בשם רבי יוחנן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 59 והערה 218). מכילתא דרבי ישמעאל "כי תישא" מסכתא דשבתא פרשה א: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? ...רבי יוסי הגלילי אומר: כשהוא אומר: "אך את שבתותיי תשמורו" (שמות לא,יג), "אך" - חלק, יש שבתות שאתה דוחה, ויש שבתות שאתה שובת. - רבי נתן אומר: הרי הוא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם" (שמות לא,טז) - חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא,טז) - זה הוא שהיה רבי נתן אומר: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. בבלי יומא פה,א-ב: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? ...רבי יוסי הגלילי אומר: "את שבתותיי תשמורו" (שמות לא,יג) - יכול לכול! תלמוד לומר: "אך" - חלק. - רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם" (שמות לא,טז) - אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. דעת רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי היא מעין דעת רבי יוסי הגלילי במכילתא ובבבלי, והדעה החלופית בירושלמי היא דעת רבי נתן במכילתא ודעת רבי שמעון בן מנסיא בבבלי. • • •

מי שנפלה עליו מפולת במשנה שנינו: "מי שנפלה עליו מפולת... מפקחין עליו". רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (רבי חייא בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מבוי (רחוב צר) שכולו גוים, וישראל (יהודי) אחד דר בתוכו, ונפלה בו מפולת – על אחד מהדרים במבוי, ואין אנו יודעים על מי מהם נפלה המפולת, - מפקחין עליו – חופרים ומחפשים בשבת וביום הכיפורים אחר האדם שנפלה עליו המפולת, בשביל ישראל של שם (בירושלמי כתובות א,י ששם מובאת מימרה זו: 'ישראל ששם') – לפי שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ואנו חוששים שנפלה המפולת על היהודי . בבלי יומא פד,ב: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב ( אלא גם במקום שיש רוב גויים ומיעוט יהודים, ואין ידוע אם האדם שצריך להצילו הוא גוי או יהודי, מחללים עליו את השבת ). אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: תשעה גויים וישראל אחד ( ונפלה מפולת על אחד מהם בשבת ), באותה חצר ( אם נפלה המפולת באותה חצר שהם דרים בה ) - מפקחים, בחצר אחרת ( אם נפלה המפולת בחצר אחרת ואין אנו יודעים מי מבני החצר האחת שהה בחצר האחרת בזמן נפילת המפולת ) - אין מפקחים. ושואלים: עד איכן? – עד איזה איבר בגופו של מי שנפלה עליו מפולת יש להגיע בשעת החפירה בשבת וביום הכיפורים כדי לבדוק האם הוא חי או מת? ומשיבים בהבאת מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בדבר זה) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: עד חוטמו – יש להגיע עד חוטמו של מי שנפלה עליו מפולת כדי לבדוק האם הוא נושם, ואם אינו נושם - אין להמשיך ולחפור בשבת וביום הכיפורים , וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: עד טיבורו – יש להגיע עד טבורו של מי שנפלה עליו מפולת כדי לבדוק האם הוא נושם, ואם אינו נושם - אין להמשיך ולחפור בשבת וביום הכיפורים . ומיישבים את המחלוקת בין האמוראים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: עד חוטמו - בהוא דהוה קיים – באותו (אדם) שהיה עומד (שמי שנפלה עליו מפולת נמצא כשהוא עומד וניתן להגיע עד חוטמו תחילה) , ומאן דאמר: – ומי שאומר: עד טיבורו - בהוא דהוה רבין (צריך לומר: 'ר כ ין') – באותו (אדם) שהיה רכון (שמי שנפלה עליו מפולת נמצא כשהוא כפוף ונטוי כלפי מטה וניתן להגיע עד טבורו תחילה) . בבלי יומא פה,א: תנו רבנן: עד היכן הוא בודק ( את מי שנפלה עליו מפולת האם הוא עדיין חי )? - עד חוטמו ( כדי לברר האם הוא נושם ) / עד טיבורו, ויש אומרים: עד ליבו ( כדי לברר האם ליבו פועם ) / עד חוטמו. בבבלי מחלוקת תנאים, ובירושלמי "תרין אמורין". "תרין אמורין" נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים, כלומר, שני שונים של משניות וברייתות ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 394). הוזכר שם הירושלמי כאן.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הזריז – להציל בשבת את מי שנמצא בסכנה ואינו מתמהמה בחילול השבת, הרי זה משובח (מעולה, מובחר) , והנשאל – החכם הנשאל בשבת על ידי אדם האם הוא מותר להציל את מי שנמצא בסכנה, הרי זה מגונה (מכוער) – שהחכם היה לו לדרוש ברבים שיידעו כולם שמותר להציל בשבת את מי שנמצא בסכנה, ולא יצטרכו לשאול אותו בשעת מעשה , והשואל – אדם השואל בשבת את החכם האם הוא מותר להציל את מי שנמצא בסכנה, ואינו מזדרז להצילו, הרי זה שופך דמים (רוצח) – שבעוד שהוא שואל, עלול מי שנמצא בסכנה למות . תוספתא שבת טו,יא: מפקחים על ספק נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. בבלי יומא פד,ב: תנו רבנן: מפקחים פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח.

כאן התחלת מקבילות בירושלמי שבת טז,ו ונדרים ד,ז. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כל דבר שהוא של סכנה - אין אומרים: יֵעָשו דברים – שיש בהם חילול השבת, לצורך הצלה מן הסכנה, בגוים ובקטנים – על ידי גויים או על ידי יהודים קטנים בשנים. והטעם שאין אומרים כך, שלא תהא השבת קלה בעיני בני אדם, ויבואו להתיר מלאכה בשבת על ידי גוי וקטן אפילו במקום שאין בה צורך , אלא אפילו בגדולים אפילו בישראל – הדברים ייעשו על ידי יהדים גדולים בשנים . תוספתא שבת טו,טו: אין אומרים: ייעשו דברים בגויים ובקטנים, אלא בגדולים שבישראל. בבלי יומא פד,ב: תניא: ...אין אומרים: ייעשו דברים הללו על ידי גויים על ידי קטנים, אלא אפילו בגדולים ( אנשים מבוגרים ) / אלא על ידי גדולי ישראל ( חכמים ). בבבלי יש חילופי גרסאות ופירושים. גוי שבא לכבות דליקה ומביאים ברייתא: מעשה שנפלה דליקה – בשבת, בחצירו של יוסי בן סימאי בשיחין (יישוב בגליל התחתון קרוב לציפורי) , וירדו בני קצרה (טירה, מצודה. מקור המילה במילה הלטינית קסטרא) של ציפורין (עיר בגליל התחתון) – החיילים הרומאים שהיו מוצבים שם, לכבותו – את הדליקה, ולא הניח להן – לכבות, שהחמיר על עצמו . אמר – יוסי בן סימאי לחיילים : הניחו לגבאי שיגבה את חובו – תנו לה' להיפרע ממני על חטאי, שהשריפה היא עונש על חטא. בכך הצדיק עליו את הדין של ה' על הדליקה שנפלה בחצירו בשבת דווקא, ולכן לא רצה שיכבו אותה . מיד קשר עליו הענן – כיסה הענן עליו את השמים, וכיבהו – את הדליקה, שירד גשם מן הענן . ובמוצאי שבת שלח – יוסי בן סימאי, לכל אחד ואחד מהן – מהחיילים, סלע (מטבע שערכו ארבעה דינרים) , ולאיפרכוס שלהן – המפקד של החיילים (מקור המילה איפרכוס ביוונית, ומשמעה: מושל מחוז), חמשים דינר – הוא שילם להם כדי לעודד אותם לכבות להבא דליקות בציפורי בשבת; וגם כי לא רצה להשתכר מן הנס שנעשה לו, שהרי אילו היה מתיר להם לכבות, בוודאי היו מצליחים בזה, ובוודאי היה משלם להם . - אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן – לא היה יוסי בן סימאי צריך למנוע מהגויים מלכבות את האש, שהרי שנינו במשנה שבת טז,ו: 'נוכרי שבא לכבות - אין אומרים לו: "כבה", "אל תכבה"' (אין חייבים למחות בגוי ולומר לו שלא יכבה. אבל אם כיבה מעצמו, היהודי רשאי ליהנות ממעשיו בשבת) . תוספתא שבת יג,ט: נוכרי שבא לכבות - אין אומרים לו: "כבה" ו"אל תכבה" ( פסקה מהמשנה שבת טז,ו ). - מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי משיחין, ובאו אנשי קצטרה של ציפורי לכבותה ולא הניחם, וירד ענן וכיבה. אמרו חכמים: לא היה צריך. אף על פי כן, למוצאי שבת שלח להם סלע לכל אחד ואחד, ולהיפרכוס שבהם שלח חמישים דינרים. בבלי שבת קכא,א: תנו רבנן: מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי קסטרא של ציפורי לכבותה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה ( ממונה ומפקח על נכסי המלך אגריפס השני ), ולא הניחם, מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבוה, ולערב שיגר ( שלח ) לכל אחד מהם שני סלעים, ולאפרכוס שבהם חמישים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: נוכרי שבא לכבות, אין אומרים לו: "כבה" ו"אל תכבה". דברים רבה ( ליברמן ) פרשת "ואתחנן": מעשה ביוסי בן סימאי דמן שיחין שנפלה דליקה בחצירו בשבת ויצא וירד קסדור של ציפורין לכבותה, ולא הניח להם. אמר: היאך אני מקיים ( "ואהבת את ה' אלוהיך" ) בכל ממונך? טעמים שונים נאמרו בירושלמי, בבבלי ובדברים רבה מדוע לא הניח יוסי בן סימאי לכבות את הדליקה. ומספרים: חד נפתיי הוה מגיריה דרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – נבטי אחד היה שכנו של רבי יונה (הנבטים היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב, שחיו בארץ אדום ובדרום הנגב והתפשטו צפונה אל החורן והבשן עד סוריה) . נפלת דליקתא במגירותיה דרבי יונה – נפלה דליקה (בשבת) בשכונתו של רבי יונה . אזל ההוא נפתייא בעי מטפתה (צריך לומר כמו במקבילה בשבת: 'מטפייתה') – הלך אותו הנבטי ורצה לכבות אותה (את הדליקה) , ולא שבקיה רבי יונה – ולא הניח לו רבי יונה (לכבות) . אמר ליה: – אמר לו (הנבטי לרבי יונה): בגדך מדלי – במזלך רכושי (רכושי תלוי במזלך) . אמר ליה: – אמר לו (רבי יונה לנבטי): אין – כן (אני מקבל עליי אחריות לנזק שייגרם לרכושך מהשריפה) . - ואישתיז י ב כולה – וניצל כולה (כל השכונה של רבי יונה מן האש, שכבתה האש בזכותו של רבי יונה) . ומספרים עוד: רבי יודן דכפר אמי – של כפר אימי (יש מזהים את מקומו עם כפר ימה, היא יבנאל (ירושלמי מגילה א,א), במזרח הגליל התחתון), פרס גולתיה על גדישא דנורא ערקה (צריך לומר כמו במקבילות: ' ו נורא ערק ת ') מיניה – פרס גלימתו על הגדיש (הערימה של התבואה בשבת, לפני שהגיעה האש לשם) והאש ברחה ממנו (מהגדיש ולא נשרף) . עד כאן המקבילות בירושלמי שבת ונדרים. בשלושת הסיפורים האלה כבתה האש בשבת בדרך נס. סוגיה זו עוסקת במעשים שונים בדליקה בשבת. ושם מקורה, על הפסקה שם: "נוכרי שבא לכבות" וכו'. ליומא הועתקה הסוגיה על הפסקה כאן: "שכל ספק נפשות דוחה את השבת". והשמיטו את תחילת הסוגיה ופתחו ב"תני". וכיוון שהתחילו להעתיק ברייתא זו משם, המשיכו להעתיק מה שבא אחריה שם ממעשים בדליקות שאין להם כל מקום כאן. הסוגיה הועתקה ליומא משבת או מנדרים, ואין להכריע ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 81-82). • • •