אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ח:ב
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Yoma 8:2 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 8:2) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה – כשיעורה של תמרה גדולה ממין משובח הנקרא כותבת , כמוה וכגלעינתה – שאינו חייב כרת משום אכילה ביום הכיפורים אלא אם כן אכל מאכל כשיעור תמרה עם גלעינה , והשותה כמלוא לוגמיו – כמות של משקה שהיא מעט פחות משיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו ולגומעם בבת אחת (לוגם - חלל הפה), - חייב – במזיד כרת ובשוגג קורבן חטאת (בשאר איסורי אכילה ושתייה של מאכלות אסורים אדם חייב אם אכל כזית מן האיסור או שתה רביעית ממנו. ביום הכיפורים הקלו בשיעור האכילה יותר מבשאר איסורים, כי שיעור ככותבת הגסה גדול משיעור כזית) . כל הא ו כלין מצטרפין לככותבת – אם אכל ממאכל אחד פחות מככותבת וממאכל אחר פחות מככותבת, אבל בשניהם יחד היה ככותבת - הריהו חייב , וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו. האוכל והשותה – אכל כחצי כותבת ושתה כחציו של מלוא לוגמיו, - אינן מצטרפין. • • •
תלמוד האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה במשנה שנינו: "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, כמוה וכגלעינתה - חייב". מציעים היסק מן האמור במשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : זאת אומרת, שו (=שהוא) צריך (במסירה שלפנינו מחק מגיה 'שו' בשל אי הבנת מבטא הירושלמי והגיה 'שצריך') למעך את חללו – בשרה של הכותבת הגסה אינו דבוק בגלעינתה אלא יש חלל בין הבשר ובין הגלעין, וצריך למעך את החלל כדי שידבק בשרה של הכותבת בגלעינתה ולא יישאר בה חלל, שאין משערים שיעור אכילה של יום הכיפורים אלא בה ובגלעינתה, והחלל אינו בכלל השיעור . - ומציעים הוכחה להיסק בדרך השלילה: דל כן (צריך לומר: 'דלא כן' / 'דִּלָכֵן' =דאין לא כן) – שאם לא כך (שאם לא תאמר כפי שנאמר לעיל, שהוא צריך למעך את חללו) , יש להקשות: ניתני – נשְׁנה (במשנה) : כמוה וכגלעינתה ומחללה! (צריך לומר: 'ו כ חללה', כמו שהוא בהבאת הירושלמי בראשונים) – המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר ולהזכיר גם את חללה של הכותבת, שהחלל הוא בכלל השיעור! ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) : ככותבת נמרית – משערים שיעור אכילה של יום הכיפורים בכותבת ממקום ששמו בית נמרין (מקום בעמק הירדן המזרחי שהיה מפורסם בתמריו. מקום זה נזכר ביהושע יג,כז בשם בית נמרה. - רבי שמעון בן אלעזר מקל ומגדיל את השיעור, שהכותבות שבנמרין גדולות הן מהכותבות שבארץ ישראל) . תוספתא יומא ד,ג: האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, כמוה וכגלעינתה, שבארץ ישראל - חייב. רבי שמעון בן לעזר אומר: ככותבת נימרין. • • •
השותה ביום הכיפורים כמלוא לוגמיו במשנה שנינו: "והשותה כמלוא לוגמיו - חייב". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו - חייב . ומקשים: מה?! ופליג?! – הוא חלוק?! (האם הברייתא הקובעת שיעור של מלוא לוגמיו חולקת על משנתנו הקובעת שיעור של כמלוא לוגמיו?) ומשיבים: מלוא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת – הברייתא אינה חולקת על משנתנו, שהשיעור של מלוא לוגמיו שבברייתא אין פירושו מלוא פיו ממש (שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו ולגומעם בבת אחת), אלא פירושו מלוא צד אחד של פיו (שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בצידו האחד של פיו ולגומעם בבת אחת), שנראה כמלוא לוגמיו, שאם יסלק את המשקה שבפיו לצד אחד, יהיה אותו הצד בולט ונראה כאילו כל פיו מלא . ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] משם בית שמי: מלוא לוגמיו (אין לגרוס שתי מילים אלו ("שערי תורת ארץ ישראל"; "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 140)) ברביעית – השותה ביום הכיפורים בשיעור של רביעית הלוג - חייב (בית שמי סברו ששיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא רביעית כבשאר איסורי שתייה) . ומציעים קושיה: רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ולמה לא תנינתה – ולמה לא שנינו אותה מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל? – למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין שיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל שנמנו שם? שלכאורה ראוי היה להזכיר שם מחלוקת זו שבה בית שמי מקלים ובית הלל מחמירים, שכן בית שמי אומרים ששיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא רביעית, ובית הלל אומרים ששיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא כמלוא לוגמיו (יש להניח שמשנתנו היא דעת בית הלל), וההנחה היא שאצל האדם הממוצע כמלוא לוגמיו קטן מרביעית, ונמצא שבמחלוקת זו בית הלל מחמירים יותר מבית שמי. ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חייה בר אדא): מפני לוגמו של בן אבטיח – אדם שהיו לוגמו גדול (הוא נזכר במשנה כלים יז,יב כאדם שהיה אגרופו גדול), שהיה מחזיק יותר מרביעית – ואצל אדם זה רביעית קטנה מכמלוא לוגמיו. הרי שלא אצל כל אדם בית הלל מחמירים יותר מבית שמי, ולכן לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין שיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל שנמנו שם . לדעת בית הלל, שיעור השתייה שחייבים עליו ביום הכיפורים הוא לפי גודל לוגמיו של השותה, שלא כמו לדעת בית שמי ששיעור השתייה שחייבים עליו הוא קבוע לכל אדם. תוספתא יומא ד,ג: רבי ליעזר אומר: השותה מלוא לוגמיו - חייב. בבלי יומא פ,א-ב: "והשותה מלוא לוגמיו". - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלוא לוגמיו ממש ( מלוא שני צדדי פיו ), אלא כל שאילו מסלקם ( את המשקים ) לצד אחד ( של פיו ) וייראה כמלוא לוגמיו. - והא אנן מלוא לוגמיו תנן! - אימא: כמלוא לוגמיו ( כשיעור הנראה מלוא לוגמיו ). מיתיבי: כמה ישתה ( ביום הכיפורים ) ויהא חייב? בית שמאי אומרים: כדי רביעית, ובית הלל אומרים: מלוא לוגמיו. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלוא לוגמיו...! - מי אלימא ממתניתין, דקתני מלוא לוגמיו ואוקימנא כמלוא לוגמיו, הכא נמי כמלוא לוגמיו. - אי הכי, היינו רבי יהודה משום רבי אליעזר ( האומר כמלוא לוגמיו )! - איכא בינייהו מלוא לוגמיו דחוק ( לבית הלל חייב רק על כמלוא לוגמיו ברווח, ולרבי אליעזר חייב אפילו על כמלוא לוגמיו דחוק ). מתקיף לה רב הושעיא: אם כן ( שלבית הלל השיעור אינו מלוא לוגמיו ממש אלא כמלוא לוגמיו ), הווה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ( ששיעור רביעית גדול מכמלוא לוגמיו ), וליתנייה ( במסכת עדויות ) גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל! - אמר ליה רבה: כי איתשיל, בעוג מלך הבשן איתשיל ( השאלה נשאלה לגבי אדם גדול מן הרגיל, ואצל אדם זה שיעור רביעית קטן מכמלוא לוגמיו ), דהווה ליה בית שמאי לחומרא. הגרסה במשנה שבבבלי: "מלוא לוגמיו", והגרסה במשנה שבירושלמי: " כ מלוא לוגמיו". רבי אליעזר שבתוספתא ("רבי ליעזר אומר: השותה מלוא לוגמיו - חייב") חולק על משנתנו ששנתה כמלוא לוגמיו, ורבי אליעזר סובר מלוא לוגמיו ממש. ובברייתא שבבבלי נמסר שרבי יהודה אומר משום רבי אליעזר כמלוא לוגמיו, וחולק על סתם התוספתא שלנו. ובירושלמי ("תני: מלוא לוגמיו") הכוונה כנראה לברייתא סתמית אחרת שנשנית בהקבלה למשנתנו ולא חלקה עליה ("תוספתא כפשוטה"). גם בירושלמי מקשה רבי חייה בר אדא קושיה זו שהקשה רב הושעיא, ורבי מנא מתרץ לו מעין תירוצו של רבה בבבלי. אלא שבירושלמי קושייתו מבוססת על הגרסה במשנה " כ מלוא לוגמיו" שהניח שהיא דעת בית הלל ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קלו). • • •