אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ח:א

משנה יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה – במים, ובסיכה – בשמן, ובנעילת הסנדל – של עור, ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם – מותרים לרחוץ את פניהם ביום הכיפורים , והחיה – היולדת, תנעול את הסנדל – מותרת לנעול את הסנדל ביום הכיפורים, מפני שהצינה קשה לה ; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) . וחכמים אוסרין – למלך ולכלה לרחוץ את פניהם, וליולדת לנעול את הסנדל . • • •

תלמוד יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה במשנה שנינו: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה" כול'. תמהים על המשנה: ענוש כרת – הדין הוא שהאוכל ושותה ביום הכיפורים נענש בעונש כרת, כמו שכתוב בויקרא כג,כט , ואת אמר הכין?! – ואתה אומר כך?! (כיצד המשנה אומרת שאכילה ושתייה אסורות ביום הכיפורים, שמשמעות הדבר שאין כאן עונש אלא איסור מן התורה או מדברי חכמים בלבד, והרי יש כאן גם עונש מן התורה, ועל עונש אין אומרים 'אסור' אלא 'חייב'?) ומתרצים את התמיהה: אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : לפחות מכשיעורין נצרכה – נצרכה המשנה לומר (ללמד דין זה. - הדין במשנה, שאכילה ושתייה אסורות ביום הכיפורים אך האוכל ושותה אינו ענוש כרת, הוא במקרה שאוכל ושותה פחות מכשיעור האמור להלן הלכה ב) . בבלי יומא עג,ב: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה". - אסור?! ענוש כרת הוא! - אמר רבי אילא / אילעא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה אלא לחצי שיעור ( ובחצי שיעור אין כרת ). חצי שיעור שייך רק באכילה ובשתייה ולא ברחיצה ובסיכה וכו'. והקושיה מעיקרא היתה רק על אכילה ושתייה, אלא שלא רצו לומר שבגלל רחיצה וסיכה וכו' אמרה המשנה אסור גם באכילה ובשתייה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קכה).

ומביאים מדרש הלכה: בפרשת העבודה ביום הכיפורים נאמר: " בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט) - יש לשאול: יכול ישב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער! – אולי יעלה על דעתך שהעינוי האמור ביום הכיפורים הוא ציעור הגוף על ידי שישהה בחום או בקור! - ויש להשיב: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : " וְ כָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא טז,כט) – הרי שהכתוב ביום הכיפורים מקיש עינוי למלאכה, - מלאכה אסרתי לך במקום אחר, ועינוי אסרתי לך במקום אחר – וכמו שאיסור מלאכה שאמור ביום הכיפורים נלמד מאיסור מלאכה שאמור במקום אחר, כך גם עינוי שאמור ביום הכיפורים נלמד מעינוי שאמור במקום אחר . מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר - מלאכה שחייבין עליה כרת – איסור מלאכה שאמור ביום הכיפורים נלמד מאיסור מלאכה שאמור בשבת, והיא מלאכה שחייבים עליה כרת , אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר - עינוי שחייבין עליו כרת – עינוי שאמור ביום הכיפורים נלמד מעינוי שאמור בפיגול ובנותר, כאמור להלן, והוא עינוי שחייבים עליו כרת, ולכן העינוי האמור ביום הכיפורים הוא איסור אכילת פיגול ונותר, ולא איסור ישיבה בחמה ובצינה, שאינו אסור במקום אחר . ואֵילוּ הן – עינויים שאמורים במקום אחר שחייבים עליהם כרת ? אֵילּוּ הפיגולין והנותרין – שהאוכל פיגול (קורבן שנפסל בשל מחשבה לא רצויה של הכוהן בשעת אחת מעבודותיו) או נותר (בשר קורבן שנשאר לאחר הזמן הקבוע לאכילתו) - חייב כרת . ויש לשאול: מניין לרבות את הטבלין? – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת טבל (גידולי קרקע שלא הופרשו מהם התרומות והמעשרות שהם מחוייבים בהם)? והרי האוכל טבל - אינו חייב כרת, ואם כן, איסור אכילת טבל אינו עינוי שאמור במקום אחר שחייבים עליו כרת! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה – הכתוב הזה מיותר, כיוון שהתורה ציוותה על עינוי ביום הכיפורים גם במקום אחר, ולכן למדים מהכתוב הזה שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת דברים אחרים . ויש לשאול: מרבה אני את הטבלים שהן במיתה – שהאוכל טבל - חייב מיתה בידי שמים , ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת נבילה (בעל חיים שמת)? והרי האוכל נבילה - אינו חייב מיתה, שלא כמו האוכל טבל שחייב מיתה, ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת נבילה! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה (הסופר במסירה שלפנינו השמיט קטע זה בשל שוויון סופות ומגיה השלים) . ויש לשאול: ארבה את הנבילות שהן ב'לא תעשה', ולא ארבה את החולין שאינן ב'לא תעשה'! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת חולין (אוכלים שאינם של קודש)? והרי האוכל חולין - אינו עובר ב'לא תעשה', שלא כמו האוכל נבילה שעובר ב'לא תעשה', ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת חולין! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה. ויש לשאול: ארבה את החולין שאינן ב'עמוד ואכול', ולא ארבה את התרומה ומעשר שיני שהן ב'עמוד אכול'! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת תרומה ומעשר שני? והרי האוכל תרומה ומעשר שני - מקיים מצוות 'עשה', שלא כמו האוכל חולין שאינו מקיים מצוות 'עשה', ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת תרומה ומעשר שני! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה. ויש לשאול: ארבה את התרומה והמעשר שאינן ב'בל תותיר', ולא ארבה את הקדשים שהן ב'בל תותיר'! – מאיפה למדים שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל גם איסור אכילת קודשים (אוכלים של קודש)? והרי קודשים יש להם זמן קבוע לאכילתם, והמותיר מהם לאחר הזמן הקבוע לאכילתם - עובר ב'לא תעשה', שלא כמו האוכל תרומה ומעשר שני שאין להם זמן קבוע לאכילתם, ולכן יעלה על הדעת שהעינוי האמור ביום הכיפורים אינו כולל איסור אכילת קודשים! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" - ריבה – הרי שלמדנו שהעינוי האמור ביום הכיפורים כולל איסור אכילת כל הדברים . וממשיכים את מדרש ההלכה: דבר אחר (דרשה אחרת) : "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט) - דבר שהוא עינוי אב בית נפש (צריך לומר: 'עינוי אבבית נפש') – הכתוב "תענו את נפשותיכם" מדבר בדבר שהוא עינוי בבית הנפש - בבית הבליעה (בגרון) . ואי זו זו? – איזה הוא עינוי בבית הנפש? זו אכילה ושתייה – אכילה ושתייה, ולא שאר עינויי הגוף (בעניין האוכל נבלת עוף טהור שהיא מטמאת כשהיא בתוך בית הבליעה נאמר בספרא "אחרי מות" פרשה ח: "...תלמוד לומר: "נפש" - אבבית / אבית (=בבית) נפש היא מטמאה, אינה מטמאה לא בתוך המעיים ולא בתוך הפה". - נפש = בית הבליעה, גרון, כגון: "לכן הרחיבה שאול נפשה" (ישעיהו ה,יד), "אשר הרחיב כשאול נפשו" (חבקוק ב,ה), "אל תיתנני בנפש צריי" (תהילים כז,יב - לפי פירוש אחד), וכן בלשונות שמיות אחרות) . וממשיכים את מדרש ההלכה: משם רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אמרו: נאמר כאן: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט) , ונאמר להלן: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ" (דברים ח,ג) – ה' עינה את בני ישראל במדבר בחוסר מים והרעיבם בחוסר לחם . מה עינוי שנאמר להלן - עינוי רעבון – עינוי על ידי חוסר אוכל , אף עינוי שנאמר כאן - עינוי רעבון – העינוי האמור ביום הכיפורים הוא איסור אכילה . ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "תענו את נפשותיכם" - יכול יישב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער! תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" - אסרתי לך במקום אחר מלאכה, ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר - מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר - עינוי שחייבים עליו כרת. ואילו הם? הנותרים והפיגולים. מניין לרבות את הטבלים? תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את הטבלים שהם במיתה, ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את הנבילות שהן בלא תעשה, ולא ארבה את החולין שאינם בלא תעשה! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את החולין שאינם בעמוד ואכול, ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהם בעמוד ואכול! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. ארבה את התרומה ומעשר שני שאינם בבל תותירו, ולא ארבה את הקודשים שהם בבל תותירו! תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. דבר אחר: "תענו את נפשותיכם" - עינוי שיהא בבית נפשותיכם. ואיזו זו? זו אכילה ושתייה. משום רבי ישמעאל אמרו: נאמר כאן: "תענו את נפשותיכם", ונאמר להלן: "ויענך וירעיבך". מה עינוי האמור להלן - רעבון, אף עינוי האמור כאן - רעבון. בבלי יומא עד,ב: תניא אידך: "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז,כט) - יכול יישב בחמה ובצינה ויצטער! - תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" - מה מלאכה - שחייבים עליה כרת במקום אחר, אף עינוי - שחייבים עליו כרת במקום אחר. ואי זה זה? זה פיגול ונותר. מרבה אני פיגול ונותר שהם בכרת, ולא ארבה טבלים שאינם בכרת! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני טבלים שהם במיתה, ולא ארבה נבילות שאינן במיתה! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני נבילות שהן בלאו, ולא ארבה חולין שאינם בלאו! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני חולין שאינם בעמוד ואכול, ולא ארבה תרומה ומעשר שני שהם בעמוד ואכול! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. מרבה אני תרומה ומעשר שני שאינם בבל תותירו, ולא ארבה קודשים שהם בבל תותירו! - תלמוד לומר: "תענו את נפשותיכם" - ריבה. דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן עינוי ( "תענו את נפשותיכם" ), ונאמר להלן עינוי ( "ויענך וירעיבך" (דברים ח,ג) ). מה להלן - עינוי רעבון, אף כאן - עינוי רעבון.

ושואלים: ולמה ששה דברים? – מדוע יום הכיפורים אסור בשישה דברים: אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה? ומשיבים: כנגד ששה עינויין האמורין בפרשה – בעניין יום הכיפורים נאמרה שש פעמים החובה לענות את הנפש ביום הכיפורים . ומקשים: והא ליתנון – והרי אינם אלא חמשה! – הרי בפרשת העבודה ביום הכיפורים (ויקרא טז,כט: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"; טז,לא: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") ובעניין יום הכיפורים בפרשת המועדים (ויקרא כג,כז: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"; כג,כט: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ"; כג,לב: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") נאמרה החובה לענות את הנפש ביום הכיפורים רק חמש פעמים, ולא שש פעמים! ומתרצים: אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : ואחד מוסף (בהבאת הירושלמי ב"ספר הרוקח": 'אחד במוסף') – בעניין מוסף של יום הכיפורים בפרשת התמידים והמוספים (במדבר כט,ז: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") נאמרה החובה לענות את הנפש ביום הכיפורים פעם נוספת. הרי שישה עינויים . בבלי יומא עו,א: הני חמישה עינויים כנגד מי? - אמר רב חסדא: כנגד חמישה עינויים שבתורה: "ובעשור..." (במדבר כט,ז), "אך בעשור..." (ויקרא כג,כז), "שבת שבתון..." (ויקרא כג,לב), "שבת שבתון..." (ויקרא טז,לא), "והיתה לכם..." ((ויקרא טז,כט). הני חמישה הוו, ואנן שיתא תנן! - שתייה בכלל אכילה היא ( והן נחשבות עינוי אחד ). הבבלי אינו כולל את העינוי שבויקרא כג,כט: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה" , לפי שאינו בלשון ציווי. לפי הירושלמי, אכילה ושתייה נחשבות שני עינויים. אבל לפי הבבלי, הן נחשבות כעינוי אחד. • • •

רחיצה בתענית ציבור, בתשעה באב וביום הכיפורים במשנה שנינו: " יום הכיפורים אסור ברחיצה". כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים ברחיצה. רבי (במקבילה אין תואר זה) זעורה בר חמא (בדור השני לאמוראים) אמר בשם רבי יוסי בירבי חנינא (במסירה שלפנינו בא שם זה בהשלמת הסופר. וצריך לומר כמו במקבילה: ' יוסה בריה דרבי יהושע בן לוי ' - בנו של רבי יהושע בן לוי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני. שם זה בא בהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : בתענית ציבור – בתעניות השניות (ובתעניות האחרונות של גשמים, מרחיץ (רוחץ) פניו ידיו ורגליו כדרכו – אף במים חמים, שבתענית ציבור לא אסרו אלא רחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר . בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו – כדי להרטיב את פניו בידיו, ואינו רוחץ פניו כדרכו, שלעניין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור . ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן – מנגב את ידיו, במפה (יריעה של אריג. מקור המילה בלטינית) ומעביר את המפה על פניו – כדי ללחלח את פניו, ואינו מעביר את ידיו על פניו, שיום הכיפורים חמור מתשעה באב . בבלי תענית יג,א: כשאמרו ( בעניין תענית ציבור ) אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר. ומספרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרי מרטוטה ויהב לה תותי כדה – רבי יונה שרה (היה נוהג לשרות במים בערב יום הכיפורים) סמרטוט (חתיכת בגד) ונתן אותו תחת הכד (כלי חרס, כדי שייסחטו המים מהסמרטוט מחמת כובד הכד, וביום הכיפורים העביר את הסמרטוט הלח על פניו או על עיניו. אבל חתיכת בגד שרויה במים שלא נסחטה אסור להעביר ביום הכיפורים על פניו או על עיניו משום סחיטה, שאסור לסחוט ביום הכיפורים. - בהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים: 'ויהב לה תותי כ ר ה' - תחת הכר (שתחת מראשותיו, כדי ללחלחו)) . בבלי יומא עח,א: זעירא בר חמא אושפיזכניה ( בעל אכסניה ) דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הווה. אמר ליה ליוסף בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אוריא ( בן תורה ), תא אימא ( בוא ואומר ) לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך. ערב תשעה באב מביאים לו ( לרבי יהושע בן לוי ) מטפחת ושורה אותה במים, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכיפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ( שהיה סוחטה, והיתה מתנגבת כל הלילה, שלא יבוא לידי איסור סחיטה ), ולמחר מעבירה על גבי עיניו. רבי יונה נהג כפי שנהג רבי יהושע בן לוי לפי הבבלי. ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו! – אין הבדל ביניהם אלא בעניין זה, שבמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, שכן בתשעה באב לא נאסרה מלאכה, אלא שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה משום אבלות, אבל בתענית ציבור נאסרה מלאכה. - הרי שלכל שאר הדברים תשעה באב ותענית ציבור שווים, ויש לפרוך את דברי רבי יהושע בן לוי לעיל שלעניין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור! - אין מתרצים קושיה זו. בבלי פסחים נד,ב: אמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט ביום הכיפורים. - מיתיבי: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא שזה ( תענית ציבור ) אסור בעשיית מלאכה וזה ( תשעה באב ) מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו ( לעשות ). הא לכל דבריהם ( האחרים ) - זה וזה שווים. ואילו גבי תענית ציבור תניא: כשאמרו אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר! ( הרי שהחמיר רבי אלעזר בתשעה באב יותר מבתענית ציבור! ) - אמר רב פפא: תנא קולי קולי קתני ( התנא שנה רק דברים שבהם תשעה באב קל מתענית ציבור, אבל לא שנה דברים שבהם תשעה באב חמור מתענית ציבור ) / תנא חומרי חומרי קתני ( התנא שנה רק דברים שבהם תענית ציבור חמור מתשעה באב, אבל לא שנה דברים שבהם תענית ציבור קל מתשעה באב ). גם בבבלי הקשו מאותה הברייתא, כמו שהקשו בירושלמי. אלא שבבבלי תירצו את הקושיה ובירושלמי לא תירצו. מה בין תשעה באב לתענית ציבור? בבלי תענית יג,א: אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל ( יום שמתאבלים בו ), כגון תשעה באב ( שהוא משום אבלות החורבן ) ואבל - אסור ( ברחיצה ) בין בחמים בין בצונים. כל שהוא משום תענוג ( יום שאסור רק להתענג בו ), כגון תענית ציבור - בחמים אסור ( שיש בכך תענוג ), בצונים מותר. בבבלי מבחינים בין תשעה באב לתענית ציבור. איסור הרחיצה בתענית ציבור נועד למנוע תענוג, ואילו איסור הרחיצה בתשעה באב נועד לגרום תחושה של אבלות. משום כך בעניין רחיצה בצונן יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב (בתשעה באב - אסור, בתענית ציבור - מותר). איסור המלאכה בתענית ציבור מיועד לאפשר השתתפות מירבית של הציבור במעמד התענית. משום כך גם בעניין מלאכה יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב (בתשעה באב - מותר, בתענית ציבור - אסור). אבל בעניינים אחרים אין הבדל ביניהם. ומביאים ברייתא: היה הולך – ביום הכיפורים, אצל רבו – ללמוד תורה, או אצל בתו – לבקרה, ועבר בים או בנהר – ונשטפו רגליו במים, - אינו חושש – אין לו לדאוג שמא עבר על איסור רחיצה, שכן זה מותר, שאין האיסור אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'היה הולך אצל רבו או מי שגדול ממנו - עובר בים או בנהר ואינו חושש', ובראבי"ה: 'היה הולך אצל רבו או אצל בתו - עובר בים ובנהר ואינו חושש') . ניטנפו (נתלכלכו) רגליו – ביום הכיפורים, - מטבילן במים – כדי לנקותן, ואינו חושש – אין לו לדאוג שמא עבר על איסור רחיצה, שכן זה מותר . הורי – הורה (פסק הלכה למעשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) כהן (=כְּהָהֵן) תנייא – כמו התנא הזה (כמו התנא בברייתא, שאם ניטנפו רגליו - מטבילן במים) . הורי – הורה (הלכה למעשה) רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בבא מן הדרך – ביום הכיפורים, והיו רגליו קיהות (רפות, חלשות) עליו – מטורח הדרך , שמותר להרחיצם במים – כדי לחזקן, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער . רחיצה ביום הכיפורים תוספתא יומא ד,ה (בעניין יום הכיפורים): רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו ידיו / רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה - מדיחן במים, כדי שלא יטנפו את כליו ( בגדיו ). היה הולך להקביל פני אביו, פני רבו, פני תלמידו - עובר כדרכו בים ובנהר, אפילו עד צווארו, ואינו חושש. בבלי יומא עז,ב (בעניין יום הכיפורים): תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך / היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - רוחץ ( את המקום המלוכלך ) כדרכו ואינו חושש ( משום איסור רחיצה ביום הכיפורים, לפי שאינו מתכוון להנאה ). תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו ( וצריך לעבור נהר בדרכו ) - עובר עד צווארו במים, ואינו חושש. הדין של ניטנפו ידיו / רגליו מוסכם בירושלמי ובבבלי, אלא שבברייתא שבירושלמי ובבבלי לא תלו את הטעם בלכלוך כליו (בגדיו), שלא כמו בברייתא שבתוספתא. היה הולך אצל בתו ב משנה עירובין ג,ה מצאנו שאדם הולך אצל רבו בשבת, ושם ח,ה מצאנו שאדם הולך לשבות אצל בתו. ונקטו במשנה שם בתו דוקא ולא בנו (בבלי עירובין פו,א), משום שדיברו בהווה, שדרכו של אדם ללכת אצל בתו יותר מאצל בנו (ראה "מגיד משנה" על רמב"ם עירובין ד,יג), או שדרכה של בת כשנישאת לאיש ללכת אחרי בעלה ולדור בביתו, אבל דרכו של בן אף כשנושא אישה לדור בבית אביו. וגם כאן נקטו בתו ולא בנו משום כך. כיוון שאמרו שהקלו להולך בדרך בעניין רחיצה, אומרים שהקלו להולך בדרך בעניין נעילת הסנדל. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבל – שמתאבל על אחד מקרוביו שמת, ומנודה – שנידוהו חכמים, שהיו מהלכין בדרך – חוץ לעיר, - מותרין בנעילת הסנדל – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך , אבל לכשיבואו בעיר - יחלוצו – יסירו את נעליהם . וכן (כך הוא הדבר) בתשעה באב, וכן בתענית ציבור – שכל אדם אסור בהם בנעילת הסנדל . ברייתא זו הובאה גם בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה לעניין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה לשם, העתיקו בטעות גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא...". תוספתא תעניות א,ו: כל אלו שאמרו ( במשנה תעניות א,ו ): אסורים בנעילת הסנדל, יצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל. בבלי תענית יג,א: וכשאמרו ( בעניין תענית ציבור ): אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? יצא לדרך ( חוץ לעיר ) - נועל ( את הסנדל ), הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל. וראה בבלי מועד קטן טו,ב. בירושלמי ובמסכת שמחות ה,יב נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לעניין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל. • • •

סיכת מעשר שני במשנה שנינו: " יום הכיפורים אסור בסיכה". כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים בסיכה. כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי מעשר שני ב,א, שבת ט,ד ויומא ח,ג. משנה מעשר שני ב,א: מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה. משנה שבת ט,ד: מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים ( שאסור לסוך את הגוף ביום הכיפורים כשם שאסור לשתות בו )? - אף על פי שאין ראיה לדבר, ( אבל יש ) זכר לדבר, שנאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט,יח) ( הרי שהושוותה סיכת שמן לשתיית מים ). הסוגיה כאן שהועתקה מהירושלמי מעשר שני ב,א היא סופה של סוגיה ערוכה שם, וכך אמרו שם: "מעשר שני ניתן לאכילה" כול'. - ניתן לאכילה - שכתוב בו אכילה ("ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד,כג)) , לשתייה - שהשתייה בכלל אכילה. מניין שהשתייה בכלל אכילה? ... אית דבעי משמע (יש שרוצה ללמוד שהשתייה בכלל אכילה) מן הדא (מן הכתוב הזה בעניין האוכל מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים) : "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יב,יז) - "ותירושך" זה היין (שתייה) , "ויצהרך" זו סיכה (של שמן) , והתורה קראה אותה (את השתייה) אכילה (שנאמר: "לאכול") . ואינו מחוור (אינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה, שאין סיכה כשתייה מן התורה אלא מדברי חכמים, ואין הלימוד הזה אלא אסמכתא) . אין תימר (אם תאמר) מחוור הוא, ילקו עליו חוץ לחומה (הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים ילקה עליו משום "לא תוכל לאכול בשעריך...", כמי שאכל ושתה מעשר שני חוץ לחומה, ומכיון שהסך אינו לוקה, הרי שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה) ... מניין שאינו מחוור (שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה) ? - כהדא דתני:... בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב. ומציעים ברייתא כדי להשיב לשאלה: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: ('כהדא דתני' כאן אינו מתקשר לאמור לפניו. נראה שלפנינו העברה ממעשר שני ב,א ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 263 והערה 91)) בשבת, בין סיכה שהיא של תענוג – להנאה, בין סיכה שאינה של תענוג – אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה או ריח רע, או לרפואה, - מותר – שבשבת מותר לסוך אפילו לרפואה בדבר שרגילים לסוך בו אפילו בריאים, ואין אסור לסוך אלא בדבר שאין רגילים לסוך בו אלא לרפואה (ראה משנה שבת יד,ד) . ביום הכיפורים, בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור, סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר – שלא החמירו בתשעה באב ובתענית ציבור כמו ביום הכיפורים. - בתשעה באב ובתענית ציבור כל שתייה אסורה, וסיכה יש שמותרת, ומכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאילו היתה סיכה כשתייה מן התורה, היו חכמים אוסרים בתשעה באב ובתענית ציבור כל סיכה כמו שהם אוסרים כל שתייה . תוספתא שבת ג,ו (בעניין שבת): סכים כל מיני סיכות ( בין סיכה שהיא של תענוג, בין סיכה שאינה של תענוג, ואפילו הן מרפאות ). ו שם יב,יא-יב: החושש בראשו, וכן מי שעלו בו חטטים - סך הוא את השמן. סך אדם שמן על גבי מכתו. בבלי יומא עז,ב (בעניין יום הכיפורים): תנו רבנן: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטים ( כתמים או כעין צלקות בעור הפנים או על עור הראש ) בראשו - סך כדרכו ואינו חושש. לפי הבבלי, אין אסורה סיכה ביום הכיפורים אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג, כמו רחיצה, אבל סיכה שאינה של תענוג (כגון לרפואה) מותרת. אבל לפי הירושלמי, כל סיכה אסורה ביום הכיפורים, שלא כמו רחיצה. ומציעים ברייתא: (והא) (מילה זו אינה במקבילה בשבת ואין לגרוס אותה, והיא באשגרה מלהלן בסמוך. ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 51 על המקבילה בתעניות) תני: – שונה [התנא]: בתרומה שוות (שוותה) סיכה לשתייה - לאיסור ולתשלומין – שאסור לזר (שאינו כוהן) לשתות משקים של תרומה ולסוך שמן של תרומה, וזר ששתה או סך תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש (משנה תרומות ו,א), ובמזיד ולא התרו בו - משלם קרן , אבל לא לעונש – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שזר ששתה תרומה במזיד - חייב מיתה בידי שמים, ואם התרו בו למלקות - לוקה, וזר שסך תרומה במזיד - אינו חייב מיתה בידי שמים . ביום הכיפורים - לאיסור – שוותה סיכה לשתייה לאיסור, שאסור לשתות ולסוך ביום הכיפורים , אבל לא לעונש – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שהשותה ביום הכיפורים בשוגג - חייב חטאת, ובמזיד - חייב כרת, ואם התרו בו למלקות - לוקה, והסך ביום הכיפורים בשוגג - אינו חייב חטאת, ובמזיד - אינו חייב כרת. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאילו היתה סיכה כשתייה מן התורה, היתה שווה סיכה לשתייה בתרומה וביום הכיפורים אף לעונש . ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: נאמר בעניין איסור אכילת קודש לזרים: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (ויקרא כב,טו) – אסור לכוהנים לחלל את תרומת הקודשים על ידי מסירתה לזרים לאכילה; ויש ללמוד מן הכתוב: - להביא את הסך ואת השותה – הכתוב הזה, המדבר בחילול תרומה על ידי זרים, בא להוסיף את הסך תרומה ואת השותה תרומה, שאסור לזר לשתות ולסוך תרומה כמו שאסור לו לאכול תרומה ! – הרי שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : לית כאן – אין כאן סך – 'סך' אינו צריך להיות כאן (אין לגרוס בברייתא 'סך', ולא בא הכתוב הזה לרבות אלא את השותה, שאין סיכה כשתייה מן התורה) . ודוחים את התירוץ: אמר רבי אבמרי (רבי אבא מרי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : אִין לית כאן – אם אין כאן סך, לית כאן – אין כאן שותה – אם אין לגרוס בברייתא 'סך', אין לגרוס 'שותה' (כמבואר להלן, ואם כן, מה בא הכתוב הזה לרבות לפי הברייתא?) . דל כן (צריך לומר: 'דלא כן' / 'דִּלָכֵן' =דאין לא כן) – שאם לא כך (שאם תאמר שיש כאן שותה, ובא הכתוב הזה לרבות רק את השותה) , דבר שהוא בא משני לווין (לאוין) מצטרף?! – וכי דברים שנתרבו משני 'לאו'ים מצטרפים להתחייב עליהם?! כגון זר שאכל תרומה כחצי זית ושתה תרומה כחצי זית, שאם למדנו מ"ולא יחללו" את השותה, אין אכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, שהאוכל אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י), והשותה אזהרתו מ"ולא יחללו", והרי דברים שנתרבו משני לאווים אינם מצטרפים. ומכיוון שאכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, על כורחנו שהשותה אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש", שהשתייה בכלל אכילה, ולא בא הכתוב "ולא יחללו" לרבות אלא את הסך, שלא למדנו מכאן את השותה, והברייתא שהזכירה את השותה נתכוונה לרבות את הסך כשותה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל! הסופר של המסירה שלפנינו או הסופר הקדמון של כתב היד שממנו העתיק הסופר של המסירה שלפנינו קיצר מכאן ועד סוף הדיון בתשמיש המיטה, ומגיה השלים כמו בסוגיה המקבילה בתעניות. תוספתא תרומות ז,ג (בעניין תרומה): כשם שאכילה בכזית, אף שתייה בכזית ( כשיעור אכילה ). אכילה ושתייה אין מצטרפים. הלכות אלו שבתוספתא נשנו גם לעניין חמץ (תוספתא פסחים א,יב), יום הכיפורים (יומא ד,ג) וחלב (כריתות ב,ב). במקומות שנשנו ההלכות הללו אחת מההלכות אינה שייכת אלא למקום אחד ונשנתה באשגרה בשאר המקומות. במקום ששנו: כשם שאכילה בכזית וכו', אין לשנות: אכילה ושתייה אין מצטרפים (שהרי אם שיעורם שווה מצטרפים), ובמקום ששנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו'. ביום הכיפורים אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו', שהרי ביום הכיפורים השיעור הוא ככותבת, ושם שנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, מפני שאין שיעורם שווה. לשיטת רבי אבמרי בירושלמי, בתרומה אכילה ושתייה מצטרפים ("תוספתא כפשוטה"). ספרא "אמור" פרשה ו: "ולא יחללו" - להביא את הסך ואת השותה. בבלי נידה לב,א: תניא: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" (ויקרא כב,טו) - לרבות את הסך ואת השותה. - שותה למה לי קרא ( המלמד שהשותה תרומה - חייב )? שתייה בכלל אכילה היא! - אלא: לרבות את הסך כשותה. - ואיבעית אימא מהכא: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט,יח) ( הרי שסיכה כשתייה ). התשובה הראשונה בבבלי היא כדברי רבי אבמרי, שיש כאן בברייתא סך ואין כאן שותה, וסיכה כשתייה מן התורה. והתשובה השנייה בבבלי היא כדברי רבי יוחנן, שאין כאן בברייתא סך, ואין סיכה כשתייה מן התורה, אבל יש זכר לדבר שסיכה כשתייה.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מעשר שני ה,יב. משנה מעשר שני ה,יב: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד) - לא לקחתי ממנו ( מדמי מעשר שני ) ארון ותכריכים למת. שואלים (בעניין מעשר שני): מניין שהוא מחוור ב'עשה' (נראה שצריך לומר: 'שהוא עובר בעשה', כמו במקבילה במעשר שני ה,יב. המילה 'מחוור' היא אשגרה מהסוגיה שבירושלמי מעשר שני ב,א שלפני המשכה של הסוגיה שהועתק למקבילות, ראה העתקת הסוגיה לעיל) ? – מניין למדים שהסך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים עובר ב'עשה', אף שאינו עובר ב'לאו'? (בסוגיה שבירושלמי מעשר שני ב,א שהעתקנו לעיל אמרו, שאינו מחוור (אינו ברור הלימוד מן הכתוב) שסיכה כשתייה, ולכן הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים אינו עובר ב'לאו' ואינו לוקה) ומשיבים: אמר רבי אלעזר (אמורא בדור השני) בשם רבי סימיי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : נאמר בביעור ווידוי מעשר: " וְ לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (דברים כו,יד) – לא השתמשתי במעשר לכל מטרה הקשורה לאדם מת, - מה נן (=אנן) קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק? שכן יש לדייק מלשון הכתוב, שמדובר בנתינה שאסורה לאדם מת דווקא, אבל נתינה בדומה לה לאדם חי מותרת) אם להביא לו ארון ותכריכין – אם פירוש הדברים בווידוי המעשר, שהמבער לא קנה מדמי מעשר שני ארון (מיטת מת) ותכריכים (בגדים) לצורך המת, - לחי הוא אסור – הרי דבר זה אסור לצורך אדם חי, שאסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך אדם חי, משום שאסור לקנות מדמי מעשר שני כל מה שאינו לאכילה ולשתייה, ואם אסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך אדם חי , כל שכן למת (במקבילות: 'לא כל שכן למת?!') – בוודאי ובוודאי שאסור לקנות מהם ארון ותכריכים לאדם מת, ואין הכתוב צריך להשמיענו זאת . ואיזה ו דבר שמותר לחי ואסור למת? הוי אומר: זו סיכה – פירוש הדברים בווידוי המעשר, שהמבער לא סך שמן של מעשר שני בירושלים על אדם מת, אף שמותר לסוך שמן של מעשר שני בירושלים על אדם חי. ומכאן שאסור לסוך שמן של מעשר שני חוץ לחומת ירושלים, והסך עובר ב'עשה', ש'לאו' הבא מכלל 'עשה' נחשב 'עשה' . עד כאן המקבילות בירושלמי מעשר שני ב,א ו-ה,יב, שבת ויומא ח,ג. הסוגיה בעניין סיכת מעשר שני הועתקה ממעשר שני ב,א לשבת ולתעניות, משום שבשבת נאמר שסיכה כשתייה ביום הכיפורים, ובתעניות נאמר שסיכה כשתייה בתענית ציבור. הסוגיה הזו הועתקה ליומא מתעניות, כחלק מהעתקת כל הסוגיות הדנות באיסורים בתענית ציבור הזהים לאיסורים ביום הכיפורים (איסורי רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה), ולכן קוצרה הסוגיה ביומא על ידי המעתיק. סופה של הסוגיה הועתק גם למעשר שני ה,יב, משום שנזכרו בו דברי המשנה שם. מקור הסוגיה הוא במעשר שני ב,א. שכן היא פותחת שם: 'מניין שאינו מחוור?', ועל זה באה התשובה: 'כהדא דתני' וכו'. וביתר המקומות הושמטה השאלה: 'מניין שאינו מחוור?'. ועוד, שהמשך הסוגיה: 'והא תני: "ולא יחללו"' וכו', 'מניין שהוא מחוור ב'עשה'?' וכו' שייך בבירור למעשר שני ונשנה בכל המקבילות. מכאן שהמקור הוא במעשר שני, וההמשך הועתק ליתר המקומות כדרך המקבילות. והסוגיה הועתקה לשבת, ליומא ולתעניות מכיוון שכולן דנות בסיכה. באשר לקטע האחרון: 'מניין שהוא מחוור ב'עשה'?' וכו' שנשנה גם במעשר שני ה,יב, נראה שמקורו במעשר שני ב,א, ולא הועבר לפרק ה אלא מחמת הפסוק שמופיע בו ובמשנה שם: "ולא נתתי ממנו למת". ולא עוד אלא שהוא נראה כחולק על אותה משנה, שהרי כאן אמרו: 'אם להביא לו ארון ותכריכין' וכו', והרי כך באמת נדרש הפסוק באותה משנה. על כל פנים, אין שייכות לכל הקטע הזה שם אלא בפרק ב הדן בדין סיכה של מעשר שני ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 64-65). "ולא נתתי ממנו למת" רבי סימאי אינו דורש את הכתוב "ולא נתתי ממנו למת" כמו שהמשנה מעשר שני ה,יב דורשת אותו. מהמשנה, שדורשת את הכתוב הזה: 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת', משמע, שמותר לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי. ספרי דברים פסקה שג: "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת; דברי רבי אליעזר. - אמר לו רבי עקיבה: אם לחי אסור - אף למת אסור! / והלא אף לחי אסור! מה תלמוד לומר: "למת"? - שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור. דברי המשנה מעשר שני: "ולא נתתי ממנו למת" - 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת' הם כרבי אליעזר. ודברי רבי סימאי בירושלמי: 'לחי הוא אסור, כל שכן למת' הם כרבי עקיבא. בבלי יבמות עד,א: אמר ריש לקיש משום רבי סימאי: מניין לשמן של מעשר שני שנטמא שמותר לסוכו ( לסוך בו )? שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד) - למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי. איזהו דבר ששווה בחיים ובמתים? הווי אומר: זו סיכה. מתקיף לה מר זוטרא: ואימא: ליקח ( לקנות ) לו ( בדמיו ) ארון ותכריכים ( שכיוצא בו בחי לקנות לו בגדים )! - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "ממנו" - מגופו ( מן המעשר עצמו, ולא דבר שקונים בדמיו ). רב אשי אמר: "לא נתתי" דומיא ד"לא אכלתי", מה להלן ( אכילה ) - מגופו, אף כאן ( נתינה ) - מגופו. דברי רבי סימאי בירושלמי ובבבלי דומים, אלא שבבבלי אמרו בפירוש שמדובר במעשר שני שנטמא, ואילו מהירושלמי משמע שמדובר במעשר שני טהור. • • •

נעילת הסנדל ביום הכיפורים ובתענית ציבור במשנה שנינו: " יום הכיפורים אסור... ובנעילת הסנדל". כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים בנעילת הסנדל. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כל אֵילּוּ שאמרו – במשנה תעניות א,ו : אסורין בנעילת הסנדל, יצא לדרך – חוץ לעיר, - נועל – את נעליו, שהוא מותר בנעילת הסנדל כשהוא מהלך בדרך , הגיע לכרך – בא לעיר, - חולץ – מסיר את נעליו . וכן – כך הוא הדבר, באבל – שמתאבל על אחד מקרוביו שמת , וכן במנודה – שנידוהו חכמים, שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל (וכבר נאמרו הדברים האלה לעיל) . כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי יבמות יב,א. ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: יוצאין – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), באמפליא (במקבילה בתעניות כאן ולהלן: 'באנפיליא', ובמקבילה ביבמות כאן ולהלן: 'באמפילייא') – נעל של לבד (בד עבה עשוי צמר מהודק. - מקור המילה אמפיליא / אנפיליא ביוונית ובלטינית), ביום הכיפורים, ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אין יוצאין באנפיליא ביום הכיפורים . ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : מאן דמר: – מי שאומר: יוצאין - באמפליא של בגד – נעל לבד שאינה מחופה עור , ומאן דמר: – ומי שאומר: אין יוצאין - באמפליא של עור – נעל לבד המחופה עור כדי להגן על הלבד, שדינה כסנדל של עור שאסרו ביום הכיפורים . עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות. תוספתא יומא ד,א: יום הכיפורים אסור... ובנעילת הסנדל... אפילו באנפיליא של בגד. לפי התוספתא, אסור לצאת ברשות הרבים ביום הכיפורים אפילו באנפיליא של בגד (משום מראית העין, מפני שיש לו צורת מנעל). אבל לפי הירושלמי, מותר לצאת ברשות הרבים ביום הכיפורים באנפיליא של בגד. בבלי יבמות קב,ב: "באנפיליא - חליצתה פסולה". - למימרא דאנפיליא לאו מנעל הוא... ורמינהי: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהם ( ביום הכיפורים ) לא מבית לבית ולא ממיטה למיטה! ( הרי שאנפיליא נחשבת מנעל! ) ...אמר רבא: לא קשיא. כאן - באנפיליא של עור, כאן - באנפיליא של בגד. - הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, קשיא יום הכיפורים איום הכיפורים, דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין ( נעליים העשויות מקליפות צמחים, ובעיקר מקליפת האלון ("תוספתא כפשוטה") ) בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפיליא בתוך ביתו! אלא שמע מינה: כאן - באנפיליא של עור, כאן - באנפיליא של בגד. שמע מינה. גם בבבלי יבמות וגם בירושלמי יבמות וכאן מיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים בעניין חליצה באנפיליא ובעניין נעילת אנפיליא ביום הכיפורים בהבחנה בין אנפיליא של עור ובין אנפיליא של בגד. מדברי הברייתא בבבלי, שבאנפיליא של בגד התירו לטייל בתוך ביתו, משמע שלא התירו אלא לטייל בתוך ביתו, אבל לצאת חוץ לביתו אסור. אלא שמה שאמרו שם 'בתוך ביתו' לאו דוקא, ואורחא דמילתא נקטו, שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא. והתוספתא, שכתוב בה: 'אפילו באנפיליא של בגד', שיבוש היא, ויש לגרוס 'אנפיליא' סתם, והפירוש בשל עור (רשב"א ור"מ המאירי יבמות קב,ב). ומספרים: רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) סלק לגבי – עלה (בא) אצל רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) בלילי צומא רבא – בליל הצום הגדול (יום הכיפורים, לבקרו) . נפק לגבי ה לבוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'לב י ש') סוליסה (במקבילה כאן ולהלן: 'סולייסיה') – יצא (רבי יהושע בן לוי) אצלו (אצל רבי יצחק בר נחמן) לבוש (נעול) סולייס שלו (סנדל שיש לו סוליה של עור וחלק עליון של בד המוחזקים יחד על ידי רצועות, ואין לו עקב ולא חוטם (העור שבצד האצבעות). - מקור המילה סולייס בלטינית) . אמר ליה: – אמר לו (רבי יצחק בר נחמן לרבי יהושע בן לוי): מה הוא דין?! (בתמיהה) – מה הוא זה?! (מה פשר הדבר הזה?! מדוע יצאת בסולייס? - במקבילה כאן ולהלן: 'מהו הכין?!' (בתמיהה) - מהו כך?! מה פשר הדבר התמוה הזה?!) אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי יצחק בר נחמן): איסתניס אנא (במקבילה: 'אני') – אדם חלש אני, ואיני יכול להלך יחף, ולא אסרו נעילת הסנדל לאיסתניס (מקור המילה איסתניס ביוונית) . ומספרים עוד: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) סלק לגביה (צריך לומר: 'לגבי') – עלה (בא) אצל רבי יהושע בן לוי בלילי תעניתא – בליל התענית (תשעה באב או תענית ציבור) . נפק לגביה לבוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'לב י ש') סוליסה – יצא (רבי יהושע בן לוי) אצלו (אצל רבי שמואל בר נחמן) לבוש (נעול) סולייס שלו . אמר ליה: – אמר לו (רבי שמואל בר נחמן לרבי יהושע בן לוי): מה הוא דין?! (בתמיהה) – מה הוא זה?! (מה פשר הדבר הזה?!) אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי שמואל בר נחמן): איסתניס אני. ומספרים: רבי סמיי (במקבילה: 'רבי שמי' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) חמונ י ה נפיק בלילי תעניתא לבוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'לב י ש') סוליסה – ראו אותו (את רבי שמי) יוצא בליל התענית (תשעה באב או תענית ציבור) לבוש סולייס שלו . ומספרים: חד תלמיד מן דרבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) הורי לחד מן קריבויי דנשיא למלבש סוליסה – תלמיד אחד מן (התלמידים) של רבי מנא הורה (פסק הלכה) לאחד מן הקרובים של הנשיא ללבוש סולייס שלו (ביום הכיפורים או בתענית) . אמר ליה (אולי צריך לומר: 'אמרון ליה') : – אמרו לו (לתלמיד): אן מן (צריך לומר: ' מן אן ' / ' מנן ') הדה? – מניין זאת (הפסיקה ללבוש סולייס)? אמר ליה (אולי צריך לומר: 'אמר לון') : – אמר להם (התלמיד): מן (במקבילה: 'מן הדא' - מזאת) דרבי יהושע בן לוי הוא (צריך לומר: 'היא') – משל רבי יהושע בן לוי היא (הפסיקה הזאת היא על סמך המעשה שעשה רבי יהושע בן לוי, שלבש סולייס ביום הכיפורים ובתענית) . אמר ליה (אולי צריך לומר: 'אמרון ליה') : – אמרו לו (לתלמיד): רבי יהושע בן לוי איסתניס הוה – רבי יהושע בן לוי איסתניס היה (ואין לפסוק על סמך המעשה שעשה) . בבלי יומא עח,א-ב: ...מהו לצאת בסנדל של שעם ( קליפה רכה של אלון השעם ) ביום הכיפורים? - עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים. ואמינא ליה: בתענית ציבור מאי? ואמר לי: לא שנא. המעשה של רבי יהושע בן לוי בירושלמי נזכר בבבלי, אלא שבירושלמי מדובר בסולייס, ובבבלי מדובר בסנדל של שעם. סולייס מותר רק לאיסתניס, מפני שהוא של עור, אבל סנדל של שעם מותר אף למי שאינו איסתניס, מפני שאין לו שם מנעל. לפי המסופר כאן, לבש רבי יהושע בן לוי סולייס בביתו. וביתו לאו דווקא, אלא שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם בסולייס, כמו שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא, כאמור לעיל. והדבר היה בלילה, מפני שבלילה דרכם של בני אדם להיות בביתם. צומא רבא ותעניתא בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבא" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי ראש השנה כא,א מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה". בירושלמי ראש השנה ג,ד מצאנו שתשעה באב נקרא "תעניתא". • • •

טבילת בעל קרי ביום הכיפורים במשנה שנינו: " יום הכיפורים אסור... ובתשמיש המיטה". כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות א,ו. במשנה שם שנינו, שבתעניות השניות ובתעניות האחרונות של גשמים אסורים בתשמיש המיטה. מציעים תמיהה על דברי המשנה: אתי חמי (צריך לומר כמו במקבילה: ' איתא חמי') : – בוא [ו]ראה: ברחיצה הוא אסור – יום הכיפורים אסור ברחיצה , בתשמיש המ י טה לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהוא אסור בתשמיש המיטה, ומדוע היה צורך לשנות במשנה שהוא אסור בתשמיש המיטה? שכן כל המשמש מיטתו טובל כל גופו במים, מפני שתיקן עזרא שבעל קרי (אדם שיצא ממנו זרע, בין מרצונו ובין שלא מרצונו) טובל כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, ומכיוון שיום הכיפורים אסור ברחיצה, אינו משמש מיטתו ביום הכיפורים, שאם ישמש מיטתו לא יהא רשאי לטבול, ואם לא יטבול לא יהיה רשאי להתפלל, והרי יום הכיפורים הוא יום שמוקדש לתפילה. ומתרצים את התמיהה בהצעת שתי אפשרויות פרשניות למשנה: תפתר – תתפרש (המשנה), במקום שאין טובלין – במקום שאין נוהגים שהמשמש מיטתו טובל, וביחס למקום זה היה צורך לשנות במשנה שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה , או קודם שהתקין (במקבילה סגנון ירושלמי מקורי: 'קודם עד שלא התקין') עזרא טבילה לבעלי קריין – בזמן שלפני שתיקן עזרא שבעל קרי טובל לא היה המשמש מיטתו טובל, וביחס לזמן זה היה צורך לשנות במשנה שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה . תמיהת הירושלמי קשה, שהרי אמרו להלן שבעלי קריים טובלים כדרכם ביום הכיפורים, ואם כן, מצד איסור רחיצה היה רשאי לשמש מיטתו ביום הכיפורים ולטבול, ולכן היה צורך לשנות במשנה שהוא אסור בתשמיש המיטה. וכבר כתב החיד"א בשו"ת "יוסף אומץ" סימן נה על כמה קושיות על תמיהת הירושלמי: "ומכוח כל זה צריך לומר, דהתרצן לא רצה להאריך, רק על פי שיטתו (של המקשן) השיבו. ואין הכי נמי דיכול להשיב לו דקושייתו אינה כלום מכמה אנפי. ולא חש להשיבו וקדם וסילקו על פי מידותיו, וכי האי גוונא רגילי רבוואתא קמאי למימר כידוע". התמיהה ותירוצה הן אף על דברי המשנה בתעניות, שהרי גם תענית ציבור היא יום שמוקדש לתפילה. מן התורה מותר לבעל קרי לעסוק בתורה בעודו בטומאתו כדין כל הטמאים, אבל עזרא ובית דינו הוציאוהו מכלל שאר הטמאים ותיקנו שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול. תקנת עזרא היתה בין לדברי תורה ובין לתפילה ולברכות. כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי ברכות ג,ד. רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי ייסא (גם במקבילה בברכות: 'רבי יסא'. אבל במקבילה בתעניות: 'רבי אימי') שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : אין קרי (פליטת זרע מקרית) אלא מתשמיש המ י טה – אין בעל קרי טעון טבילה לדברי תורה מתקנת עזרא אלא אם כן ראה קרי מחמת תשמיש, שרק המשמש עם אישה שראה קרי - צריך לטבול, אבל אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש (שראה קרי מאונס) - אינו צריך לטבול . רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: אפילו ראה עצמו ניאות (נהנה) תוך חלום (במקבילות: 'ניאות בחלום') – אף אם ראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי שרק אם ראה קרי מחמת תשמיש - צריך לטבול . ומציעים קביעה עלומת שם שנדחית בהמשך: הוו ן בעיין מימר: – היו רוצים לומר: ובלבד האשה (צריך לומר כמו במקבילות: ' מ אשה') – כשראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש - צריך לטבול לדברי רב הונא רק אם ראה בחלום שהוא משמש עם אישה, אבל אם ראה בחלום שהוא משמש עם דבר אחר (ראה להלן) - אינו צריך לטבול . ודוחים את הקביעה על ידי הצעת דעה חולקת: רבי יונה ורבי יוסא (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרוויהון (צריך לומר: 'תריהון') אמרין – שניהם אומרים : אפילו מדבר אחר – כשראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש - צריך לטבול לדברי רב חונא אף אם ראה בחלום שהוא משמש עם דבר אחר (כינוי בלשון נקייה למשכב זכר או למשכב בהמה), שלא כדברי מי שהיו רוצים לומר: ובלבד מאישה . ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה יומא ח,א): (במקבילות: 'תמן תנינן:') יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המ י טה! ומציעים ברייתא המוסבת על המשנה ומצמצמת את תחולתה: ותני עלה: – ושונה [התנא] עליה (על המשנה): בעלי קריין טובלין כדרכן (כפי שהם רגילים לנהוג) בצנעה (בסתר, בחשאי) ביום הכיפורים – אף על פי שיום הכיפורים אסור ברחיצה, התירו לבעלי קרי לטבול את כל הגוף במקווה ביום הכיפורים, הואיל ואינם מתכוונים לתענוג אלא לשם טהרה, כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולהתפלל . - ומציעים קושיה מהברייתא על מקור אמוראי: לית הדא פליגא – ו(כי) אין זאת (הברייתא) חלוקה (חולקת) אדרבי (צריך לומר כמו במקבילות: 'על רבי') יהושע בן לוי, דרבי יהושע בן לוי אמר: אין קרי אלא מתשמיש המ י טה?! (בתמיהה) – שלדברי רבי יהושע בן לוי, רק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, ומכיוון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, אין בעל קרי שראה קרי ביום הכיפורים טובל ביום הכיפורים, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - אינו צריך לטבול. והרי לפי הברייתא, בעל קרי טובל ביום הכיפורים, ומכיוון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, מדובר שראה קרי ביום הכיפורים שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי! ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות למקור שממנו הקשו: פתר לה – פותר אותה (רבי יהושע בן לוי מפרש את הברייתא): בששימש מ י טתו מבעוד יום ושכח ולא טבל – הברייתא מדברת במקרה ששימש מיטתו בערב יום הכיפורים כשעדיין יום, ושכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, והוא זה שטובל ביום הכיפורים, כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהתפלל (אבל אם לא שכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, אסור לטבול ביום הכיפורים) . ומציעים תמיהה ממקור תנאי על הפרשנות שהוצעה לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: מעשה ברבי יוסי בר חלפתא (תנא בדור הרביעי) שראו אותו טובל בצנעה ביום הכיפורים – מחמת קרי שראה ! ויש לתמוה: אית לך למימר (במקבילות: 'אית לך מימר') – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) באותו (במקבילות: 'על אותו') הגוף הקדוש בשוכח?! (בתמיהה) – וכי אפשר לומר על רבי יוסי שטבל ביום הכיפורים מחמת קרי שראה, ששימש מיטתו מבעוד יום ושכח ששימש מיטתו ולא טבל קודם יום הכיפורים?! והרי רבי יוסי שתואר בכינוי "הגוף הקדוש" היה זהיר וזריז בטבילת קרי, וכשהיה רואה קרי היה טובל מיד! ולכן אי אפשר לפרש את הברייתא כפי שהוצע לפני כן, אלא הברייתא מדברת במקרה שראה קרי ביום הכיפורים שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי! - אין מתרצים קושיה זו. רבי יוסי נקרא "הגוף הקדוש" משום רוב צניעותו, שלא נסתכל במילה שלו ולא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו ובעל דרך סדין. תוספתא יומא ד,ה: בעלי קריים טובלים כדרכם ביום הכיפורים. הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא, אלא שהירושלמי הוסיף כפירוש את המילה "בצנעה", על פי המעשה ברבי יוסי שמביא אחר כך ("תוספתא כפשוטה"). בבלי יומא פח,א: תניא: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם ביום הכיפורים... בעל קרי טובל... תנו רבנן: הרואה קרי ביום הכיפורים - יורד וטובל... עד כאן המקבילות בירושלמי תעניות וברכות. ניתן להתלבט מהו מקורה של הסוגיה הזהה בירושלמי תעניות ויומא, שכן משניות תעניות ויומא דומות (שתיהן מונות את אותם הדברים האסורים בתענית ציבור וביום הכיפורים) והסוגיה יכלה להתפתח בכל אחת משתי המקבילות ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי"). • • •

המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל במשנה שנינו: "המלך". מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה: על שם "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג,יז) – מלך מותר לרחוץ את פניו ביום הכיפורים מפני שראוי למלך להיראות נאה תמיד .

במשנה שנינו: "הכלה". מציעים נימוק להלכה: מפני איבה – כלה מותרת לרחוץ את פניה ביום הכיפורים מפני שיש לחשוש לרגשי שנאה של בעלה כלפיה אם לא תיראה נאה בתחילת נישואיהם .

חכמים אוסרים במשנה שנינו: " המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל; דברי רבי אליעזר . וחכמים אוסרין ". מציעים קביעה שנדחית בהמשך: הוינן סברין מימר על סופה – היינו סוברים לומר על סופה [של המשנה] (החכמים שאוסרים חולקים רק על חיה (יולדת), שבסוף דברי רבי אליעזר, אך אינם חולקים על מלך וכלה שבתחילת דברי רבי אליעזר, וגם הם מודים שמותר למלך ולכלה לרחוץ את פניהם) . - ושוללים את הקביעה: אשכח תני על כולהון – נמצא [תנא ש]שונה על כולם (על כל האישים שנזכרו במשנה. - החכמים שאוסרים חולקים גם על מלך וכלה שבתחילת דברי רבי אליעזר, ולפי דברי החכמים אסור למלך ולכלה לרחוץ את פניהם, שכן שנו בברייתא, שהחכמים אוסרים למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ולחיה לנעול את הסנדל) . בבלי יומא עח,ב: תניא: המלך והכלה לא ירחצו את פניהם. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. מלך מאי טעמא? - אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: "מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיהו לג,יז). כלה מאי טעמא? - כדי שלא תתגנה על בעלה. תניא: החיה לא תנעול את הסנדל. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: החיה תנעול את הסנדל. מאי טעמא? - משום צינה ( שמא תצטנן אם תהלך יחפה ). • • •